לעולם בהם תעבדו (ויקרא כה,מו)
פרשתנו, פרשת 'בהר', עוסקת בין השאר בדיני עבדים והיחס כלפיהם. העבדים מתחלקים לשלושה סוגים: עבד כנעני, עבד עברי, אמה עברייה.
על-פי הדין היבש, מותר להעביד עבד כנעני בעבודת פרך, כדי לשעבדו לגמרי ולדכא לחלוטין את רצונותיו העצמיים, אולם חז"ל הורו לנהוג במידת הרחמים גם בעבד כנעני.
הרמב"ם קובע : "מידת חסידות ודרכי חכמה, שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה". בהמשך אף אומר הרמב"ם: "חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמם".
להיות חכם
הרמב"ם אומר כאן, כי התנהגות אנושית זו כלפי העבד נובעת משני דברים: "מידת חסידות" ו"דרכי חכמה". עלינו לברר מה הם שני הדברים הללו ומה כל אחד מהם מוסיף על משנהו.
"דרכי חכמה" אכן מחייבות להתנהג בצורה אנושית עם העבד. אדון חכם רוצה שהעבד יהיה בריא ויעבוד ברצון ובמסירות. אם ישעבדהו וירדה בו, עלול העבד לחלות או אף לברוח. לכן אך טבעי והגיוני שיתנהג כלפיו באנושיות ובהתחשבות.
להיות חסיד
אולם ב"דרכי חכמה" כשהן לעצמן לא די. ראשית, השכל יכול להעמיד טיעון נגדי - עבד שהאדון מתייחס כלפיו ברחמים, לא יציית לו כראוי ולא ימלא את תפקידו כנדרש. השכל יטען, שכדי להשריש בעבד את מרות האדון וליטול ממנו את רצונותיו העצמיים, יש לרדותו בפרך. נוסף על כך, גם אם השכל מחייב להתייחס לעבד באנושיות, אין שום היגיון בהקדמת מזון העבד למזון האדון.
לכן מוסיף הרמב"ם, שלא די ב"דרכי חכמה" אלא יש צורך גם ב"מידת חסידות" ('לפנים משורת הדין'). הואיל ועם-ישראל הוא עם של גומלי חסדים, שמידת החסד והרחמים טבועה בנפשם, מתייחס יהודי ברחמים גדולים גם כלפי עבד כנעני, עד כדי הקדמת מזונו למזון האדון.
הקב"ה מקיים
חז"ל אומרים, על הפסוק: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", שהקב"ה מקיים בעצמו כל מה שהוא מצווה לעם-ישראל. אם אנחנו מצווים להתנהג ברחמים גם אל עבד כנעני, ודאי שגם הקב"ה נוהג כך.
מבחינה זו, 'עבד כנעני' הוא גם תואר אדם, שאין לו משיכה והתעוררות פנימית לעבודת ה' ('גלות פנימית'), אלא הוא, מצד עצמו, רוצה 'בהפקרא', בפריקת עולו של הקב"ה, והוא מקיים את רצונו (רק) כעבד כנעני.
על כך אומרים, שגם עם יהודי כזה מתנהג הקב"ה במידת הרחמים - ורחמיו של הקב"ה הם אין-סופיים ובלתי-מוגבלים - ועוד קודם שהוא, כביכול, 'אוכל' ו'נהנה' מעבודת היהודי, הוא כבר דואג לו למזונו ולכל צרכיו בהרחבה, ונותן לו כל זאת מתוך שמחה ותענוג.