בגלל שרשב"י דיבר בגנות מלכות רומי הרעה ששלטו בארץ הקודש, גזרה עליו מלכות הרשעה עונש מוות, והוא ברח למערה במדבר לוד והתחבא בה שלוש עשרה שנה. נעשה לו נס ונברא מעין וצמח עץ חרוב במערה (שבשבת הפך לעץ תמר), מהם ניזון כל שלוש עשרה השנים.

"תורתו אומנתו" - כל אותם השנים עסק אך ורק בלימוד התורה, ופעמיים מידי יום, זכה לגילוי אליהו, שהגיע למערה ולמד עמו רזי וסודות תורה.

הרחק משם, בבית המדרש הגדול שבגליל, ישבו החכמים, חבריו ותלמידיו ושקדו על התורה והעבודה ולא ידעו היכן מתחבא רבם הגדול - רשב"י.

פעם בעת לימודם הסביר אחד התנאים שהסיבה שהתוכחות והקללות כתובות בתורה פעמיים - בפרשת בחוקותי ובפרשת כי-תבוא - משום שהם רומזות לשתי הגלויות של ישראל: גלות שאחר חורבן בית המקדש ראשון רמוזה בתוכחת פרשת בחוקותי, וגלות שאחר חורבן המקדש השני רמוזה בתוכחה שבפרשת כי-תבוא.

שאל אחד החכמים: מדוע בסיום הקללות של פרשת בחוקותי מנחמת התורה בדברי עידוד והבטחה לסוף וקץ לגלות, ככתוב "וזכרתי את בריתי .. אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם", ואילו בקללות של פרשת כי-תבוא אין פסוקי עידוד ונחמה? וכי רק בגלות הראשונה נזקקו לעידוד ובגלות השניה שאנו מצויים עתה, אין זקוקים לעידוד?

אחד מחבורת החכמים, רבי יהודה בן עילאי, הצטער במיוחד על הדבר, גנח מצער וזעק ואמר: "אוי, חבל על חסרונו של רשב"י, רק הוא יכול לפתור את הבעיה למצוא מזור ועידוד לנפשנו, בגלות המרה הזאת".

הנהגה פלאית - שיגור פתק בפה היונה

כשראה בנו של רבי יהודה - רבי יוסי, שאביו מצטער מאוד על הגלות המרה ועל חסרון רבם - רשב"י, ביצע מעשה לא רגיל: כתב בפתק את שאילת החכמים, אמר "שם" מהשמות הקדושים של הקב"ה ויצא לחצר, כשחלפה יונה בשמי החצר קרא לעברה: "יונה, יונה, את שנהגת באמונה כשנשלחת בידי נח מהתיבה לראות "הקלו" מי המבול, היי גם עתה שליחה נאמנה של חכמי ישראל לרשב"י והעבירי פתקה זו לידיו". נטלה היונה את הפתקה בפיה, עפה למערת רשב"י והניח אותו בכף בגדו, הביט רשב"י בפתק והצטער ופרץ בבכי באומרו: "מה יעשו הדורות האחרונים שלפני הגאולה? מי ינחמם שלא יתייאשו בגלות"?

צער הקב"ה כשצדיק בוכה

היושב בשמים, הקב"ה, ראה את בכיו של רשב"י, מיד קרא לאליהו הנביא, למרות שהיה עסוק בשליחות אחרת, ואמר לו לך להשקיט את דמעותיו של רשב"י: - כי למרות שלא חפצתי בתחילה לגלות לשום בן-אנוש את סוד הגלות והגאולה של חורבן בית השני, עתה כשאני רואה בבכיו וצערו של רשב"י, הנני משנה את החלטתי ומצווה אני עליך שתלך לרשב"י ותגלה לו את סוד הדברים ובשורת הגאולה - בא אליהו הנביא לרשב"י והחל לפרש בפניו את סוד התוכחה: הבית ראשון חרב בגלל חטאים פחותים בחו?מרתם מהחטאים בגינם חרב הבית השני:

בית שני חרב בגלל שחטאו ועברו על כל התורה כולה, לכן בתוכחת "כי-תבוא" חמישים ושלושה פסוקים, כי עברו על כל ג"ן פרשיות התורה; אבל בית ראשון חרב בגלל שעברו על השבילים הנסתרים שבתורה (ולא על כל התורה כולה), לכן בתוכחת "בחוקותי" שלושים ושנים פסוקים, כי יש ל"ב שבילי תורה נסתרים.

לא הספיק אליהו הנביא להמשיך בדבריו ולגלות לו את הרמז על בשורת הגאולה שבפסוקי התוכחה של כי תבוא - והנה באה רוח וגלגל אש והעלתה את אליהו למרום לפני שפיענח וגילה את סוד הרמזים.

שוב פרץ רשב"י בבכי מר, על שלא זכה לשמוע את העיקר - קץ הגלות ובשורת הגאולה - ורשב"י נרדם מתוך צער ועגמת נפש, בפתח המערה.

גילוי רביעי של אליהו

ראה הקב"ה את צערו ובכיו של רשב"י ושב ושיגר אליו את אליהו הנביא שיעירו משינתו ויגלה לו את הסודות הנסתרים [זו היתה כנראה הפעם הרביעית שאליהו התגלה אליו באותו יום, שכן כנראה נוסף להתגלות הקבועה פעמיים ביום, נשלח אליו בשליחות נוספת מיוחדת, עוד פעמיים].

בא אליהו לפתח המערה וקרא לרשב"י: קום משנתך, אשרי חלקך שהקב"ה חפץ בכבודך, שאגלה לך את סוד הקללות ובשורת הגאולה, דע לך שכל התוכחות הנראות כקללות בתוכם ופנימיותם הם ברכות וחסדים הנאמרים מאהבה עמוקה ואמיתית. במארה החיצוני הם כואבים ומציקים, אבל באמת הם ברכות טובות ונעלות, בבחינת "חסדים נסתרים".

הדבר דומה למלך שכועס וכועס על בנו אהובו ומקללו ומכהו, שבעצם גם בשעה זו אהבתו לבנו גדולה ועצומה מאוד, המראה החיצוני שאינו אוהבו אינו אמיתי, להיפך יש למלך אהבה וחמלה עמוקה לבנו, ואפילו הקללות והמכות הם טובה גדולה לבנו, כדי לחנכו ולתקנו שייטיב דרכיו ומעשיו.

גם הקב"ה בקללותיו ותוכחותיו לבניו - עם ישראל, תוכם ופנימיותם הבטחות וברכות טובות הנאמרות מתוך אהבה ורחמים עצומים לבני ישראל. בקריאה שטחית נשמעים הדברים רעים ועצובים, אבל בעיון מעמיק מגלים שהם דברים טובים ומשמחים, ברכות נעלות!

קללת ה' תוכה אהבה ובשורה משמחת

כמה דוגמאות לקללות ותוכחות הנראות כדברים רעים אבל בפנימיותם הם ברכות נשגבות:

הקללה הקשה מכולם "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה, יעלם ה' עליך עד השמדך", רומזת לברכה והבטחה שה' "יעלים", כלומר שיכסה ויסתיר את כל המחלות מבני ישראל, "עד השמדך" - עד סוף כל הדורות לא יבואו לישראל חולי ומכות.

ביאור הפסוק "והיו חייך תלואים לך מנגד" לפי כמה מפרשני הזוהר: יש אדם המתעלה במעלות רוחניות ובכל עת שמגיע לדרגה עליונה הוא שמח ומתענג ממנה ויושב במנוחה, ויש אדם שכבר כשמגיע לדרגה רוחנית חדשה הוא יודע וחש שיש דרגה עוד יותר עליונה - אליה עדיין לא הגיע - והוא ממשיך לשאוף ולהוסיף ולהתעלות גם אליה; וזה סוד הברכה "והיו חייך תלואים לך" שלכל דרגה רוחנית שהיהודי יתעלה הוא יודע ומרגיש ש"חייך תלואים מנגד", שיש עוד דרגה רוחנית יותר עליונה, וממילא לא יישב במנוחה עד שיוסף ויתעלה ויגיע גם אליה (תולדות יעקב יוסף, בלק, אות ג). פירוש נוסף "חייך תלויים מנגד": "חייך": חיי היהודי זה האמונה בה', "שוויתי ה' לנגדי תמיד", "תלואים מנגד" שכל הזמן עומד לנגד עיני היהודי מציאות הבורא (הנהגות צדיקים מרבי שלמה ברוך מבודאפעסט). פירוש בדרך המוסר, אומר רבי יהונתן מאייבשיץ (יערות דבש, חלק שני, דרוש יא): "חייך תלואים מנגד" על היהודי לזכור שסוף חייו יכול להיות כל רגע, לכן יש לשוב בתשובה כל יום לקיים מה שנאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך (אבות פ"ב מ"י).

ביאור נוסף מופיע בשפת אמת, פרשת תבא - שנת תרס"ב.

סיום הקללות בפסוק "והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" - זו ברכה והבטחה נפלאה שה' ישיב את כל היהודים לארץ-ישראל "באניות" ויעשה נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו במצרים, יטביע את אויבינו כבקריעת ים-סוף. את דרכי מצרים, כלומר את דרך הנסים והנפלאות שאמרתי שלא תראו עוד, אתם תשובו ותראו בגאולה העתידה, בה יתרחשו ניסים ונפלאות "כימי צאתך מארץ מצרים".

מתי יהיו נסים אלו: בזמן שתחשבו בלבכם שהגעתם לשפל נורא - להימכר לעבדים ושפחות לגויים, או אז יבואו נסי הגאולה. הדבר יארע כאשר "תשכילו בכל אשר תעשו" - כשישראל יתבוננו וישכילו לשוב לבורא בתשובה שלימה.
"היכן מרומזת בשורת הגאולה"?

שב רשב"י ושאל את אליהו הנביא היכן בפסוקי הקללות-ברכות מרומזת גאולתן של ישראל?

והשיב בפסוק "והיו חייך תלויים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך", שמשמעותו שלמרות שחכמי ישראל יודעים מתי יגיעו חיי הגאולה, אינם רגועים ויושבים במנוחה ושלווה], אלא הם מפחדים ביום ובלילה וחשים שחייהם תלויים, מתוך רצונם להקדים ולהחיש את הגאולה [עיין ביאור הענין ביערות דבש, חלק ב, דרוש יא].

כך המשיך אליהו הנביא בדבריו והסביר וגילה לרשב"י את סוד הברכות המופלאות שבכל הקללות!

כשפנה היום, לפני שקיעת החמה, סיים אליהו הנביא דיברותיו הקדושים ורשב"י העלה אותם על הכתב ומסרה לשליחה נאמנה - "יונת דואר", שיצאה לדרכה, עפה ושבה לחצר בית המדרש שבגליל.

כל אותו יום מהבוקר כששלח את הפתק בפה היונה, נשאר רבי יוסי על מקומו בחצר, כשעיניו נשואות מעלה בהמתנה וצפייה דרוכה לקבל תשובה מרשב"י, לעת ערב הגיעה היונה והביאה את "פתקת הבשורה" [קרא רבי יוסי על היונה, את הפסוק "ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה טרף בפיה"] 

"אוי לנו שאיננו יודעים את מקומו של רבינו"

בהתרגשות רבה נטל רבי יוסי את הפתק מהיונה, ונכנס לבית המדרש והראהו לכל החברים וסיפר להם את כל פרשת הדברים אשר קרהו ויהי הדבר לפלא בעיני כולם.

רבי יהודה, אביו של רבי יוסי, בכה ואמר: "אוי לנו שאיננו יודעים את מקומו של רבינו, אבל במקום שהוא נמצא, הרי הוא מגן עלינו. בעצם כל התלמידים מצויים עמו - מתעוררים על ידו ולומדים ממנו".

חתם דבריו רבי יהודה ואמר: אשרי נפשו של בר-יוחאי שהקב"ה עושה עמו ניסים, הוא גוזר - והקב"ה מקיים, הוא עתיד להיות ראש הצדיקים היושבים בגן-עדן, לקבל את פני השכינה ולראות את הקב"ה, להשתעשע עם הצדיקים ולומר להם "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. עד כאן הסיפור המופיע בזוהר הקדוש (זוהר חדש, פרשת כי תבוא, דף עג. התרגום עפ"י "מתוק בדבש").

לימוד נפלא ומבהיל להתחזקות באמונה

כל הדמויות שבסיפור המבהיל נהגו בדרך מופלאה במצב של החושך כפול והמכופל של הגלות הנוראה - נתבונן אפוא בכל אחד מהם לפי סדר המעשה, נסכית, נשמע ונלמד מהם:

1) תלמידי החכמים: נשארו ללא רבם הגדול שלוש עשרה שנים ומתי יצאו מגדרם והצטערו ובכו - כשהתבוננו בגלות הנוראית ולא מצאו עידוד ונחמה לישועת הגאולה בביאת המשיח!

2) רבי יהודה בר עילאי: א) התקשרותו לרבו, רשב"י, היתה מופלאה: גם הצטער ובכה על חסרונו יותר משאר החברים, וגם יותר מכולם מצא דברי עידוד ונחמה באומרו: "אין מה לדאוג, רבינו מגן עלינו גם בהיותו רחוק מעמנו, ממקומו הרחוק הוא משפיע עלינו דברי תורה". ב) יחסו המופלא לרבו השפיע וחינך את בנו, בבחינת "שמע בני מוסר אביך", ומעשה בנו, רבי יוסי, ללא ספק הושפע מהחינוך הטהור והקדוש, של אביו.

3) רבי יוסי: ביצע מעצמו, וללא הוראת אביו ורבותיו, סדרת מעשים משונים ומוזרים - "אורות דתהו": א) כתב פתק עם שאלתו ונתנו בפה היונה! ב) המתין וציפה יום שלם לחזרתה! ג) רץ ונכנס במהירות כרוח-סערה לתלמידי החכמים לגלות להם את מעשיו המוזרים ואת הפתקה שקיבל משמים! - אבל למעשה, דווקא הוא הצליח לגרום להתגלות השכינה, אליהו הנביא ולהביא את בשורת הגאולה.

4) רשב"י: שלוש עשרה שנה התחבא במערה סגורה בחוסר מזון וסבל רב, בצער ויסורי גוף קשים, פצעי עור וכו' כסיפורי חז"ל, ובכל אותן שנים לא מסופר שהתלונן ובכה, חוץ משתי פעמים אלו: א) כששמע שחבריו-תלמידיו מצטערים על שאינם זוכים להיות עמו במחיצתו וללמוד תורה מפיו! ב) כשהתבונן וחיפש נחמה לבני הדורות האחרונים בגלות!

5) אליהו הנביא: למרות עמוד האש שמנע ממנו מלגלות לרשב"י את בשורת הגאולה, שב בשנית לפי ציווי ה' להביא ולגלות את בשורת הגאולה לרשב"י, כדי לעודד את מצב רוחם של ישראל.

6) מעל כולם נמצא בורא העולם ומנהיגו - הקב"ה: ששינה סדרי-בראשית וגילה את סוד הגאולה ושלח את אליהו הנביא פעמיים כדי להרגיע את צערו של הצדיק מתי יגאלו בני ישראל מהגלות?

הכל בזכות דרישת ובקשת תלמיד אחד, הכל בזכות ה"אתערותא דלתתא" = "עבודת האדם":

המאורע המבהיל שציער את רשב"י והוראת הקב"ה לאליהו הנביא לבוא פעמיים לרשב"י ולגלות לו סודות כמוסים שלא אבה לגלות בתחילה, הכל נבע בזכות ה"אתערותא דלתתא", צער התלמידי-החכמים על הקללות וצער הגלות ואגרתו של רבי יוסי. 

כשיהודי רוצה מכל לבו להתקשר לצדיק הוא יכולה לקבל ממנו תשובה, גם בדרך על טבעית, אך בתנאי 1) שיכאב את המצב בבכי אמיתי מעומק לבו. 2) שיאמין במעשהו וימתין על מקומו בעינים כלות מתי תבוא הבשורה הטובה.

בשולי הדברים רצוי להבהיר ביחס לדורינו:

הכרזת אדמו"ר הקודם "לאלתר לגאולה" והכרזת הרבי "הגיע זמן גאולתכם", "הנה הנה משיח בא", היא בבחינת הקדמת דברי עידוד ונחמה לתקופתינו הקשה הנוכחית, שאיננו רואים בעיניים גשמיות את רשב"י של דורינו. וכבר הובטחנו באין-ספור שיחות והתוועדויות שדורינו הוא הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה השלימה, בקרוב ממש.