אנו נמצאים כעת בעיצומה של ספירה – 'ספירת העומר'. בתקופה זו שבין פסח לשבועות ישנה מצווה מן התורה לציין בכל יום את מספר הימים והשבועות שחלפו.
 
אחד הטעמים למצווה הוא זכר להמתנה הדרוכה שהייתה בימים אלה לאבותינו שיצאו ממצרים, לקראת מתן תורה. מרוב ציפייה הם ממש ספרו את הימים החולפים ולכן גם אנחנו סופרים את הימים הללו בכל שנה מחדש (השם 'ספירת העומר' הוא כי ביום שפותחים את הספירה מקריבים בבית-המקדש את קרבן העומר – קרבן שעורים מהתבואה החדשה של השנה).

בדפי ההיסטוריה היהודית נחקקה התרחשות טראגית שארעה בתקופה זו. מגפה פשתה בקרב 24 אלף תלמידיו של התנא המפורסם רבי עקיבא, ובתוך 33 ימים מתו כמעט כולם! מסיבה זו נוהגים בימים אלה מקצת דיני אבלות: לא מסתפרים ולא עורכים חתונות. אולם עצם הספירה של הימים אינה תזכורת למשהו עצוב, אלא כאמור – לציפייה למשהו משמח. 
 
                                                         *
 
כאשר מצפים לעיתוי מיוחד טבעי שסופרים לקראתו את הימים. השאלה היא איך סופרים את הימים. ניתן למנות את הימים שחלפו וניתן למנות את הימים שנותרו.
 
אם כי הנתונים העובדתיים לא משתנים בין אם סופרים כך ובין אם סופרים אחרת. מכל מקום, ישנו הבדל בין שתי דרכי הספירה. הבדל שהוא לא רק טכני, אלא מהותי ממש: מספר הימים שנותרו מדגיש את החסר, את הזמן שעדיין צריך להמתין. לעומת זאת, מספר הימים שחלפו מפתח סיפוק, כי הוא מדגיש את הזמן שכבר לא צריך להמתין.
 
בספירת העומר אנו סופרים את הימים שחלפו: היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר וכן הלאה. כי זו ספירה שנועדה לפתח בנו סיפוק ושמחה: התקרבנו ליעד ביום אחד, התקרבנו בשני ימים וכן הלאה.
 
בתורת החסידות מוסבר כי ימי ספירת העומר הם ימי הכנה. בכל יום שעובר מתקדמים במסלול הכנה רוחני לקראת חג מתן תורה. כך שכאשר סופרים את הימים החולפים מדגישים את שלבי ההכנה שכבר מאחורינו. במקום להיות במתח מהשלבים שעדיין מצפים לנו – לשמוח, בכל יום מחדש, על השלבים שכבר התקדמנו.
 
                                                         *
 
סגנון הציפייה של ספירת העומר מלמד אותנו כיצד ראוי 'לספור' את הימים לקראת הגאולה השלמה. אמנם בציפייה אל הגאולה אין מושג של ימים שנותרו, משום שאנו מצפים שהגאולה תתרחש כרגע – ולא באיזשהו רגע מסוים. מכל מקום, דווקא תופעה זו עצמה עשויה לפתח מין תסכול מכך שחולף עוד יום ועוד יום ועדיין זה לא קרה.
 
ספירת העומר מלמדת אותנו כי ההסתכלות צריכה להיות הפוכה לגמרי. עם כל יום שעובר עלינו לשמוח מכך שהתקדמנו אל הגאולה ביום נוסף. גם אם לנו לא ידוע בדיוק מהו היום שבו תופיע הגאולה – הרי היום הזה קיים וידוע לקדוש-ברוך-הוא (והוא גם משאיר לנו את האפשרות להקדים את היום, על ידי מעשינו הטובים). כך שבין אם זה יהיה היום ובין אם חלילה לא, בכל מקרה הימים החולפים רק מקרבים אותנו אל אותו יום נכסף.
 
במיוחד כיום, לאחר שמאחורינו כמעט אלפיים שנה של ציפייה – הרי זה אומר שכבר התקרבנו אל הגאולה בכמעט אלפיים שנה! ובנוסף, הרי שמענו בשורה נבואית ברורה מפי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי הגאולה תתרחש בפועל בדורנו, תכף ומיד. לאבד עכשיו את העשתונות, זה כמו להתייאש בתחרות לאחר שמעפילים לשלב הגמר.
 
נסתכל על חצי הכוס המלאה, או נכון יותר לומר הכוס המלאה כמעט לגמרי – ונהיה בשמחה מכך שהנה עומדת ציפייתנו להסתיים וכבר נזכה כולנו לרגע ההתגלות לעין כול של הרבי כמלך המשיח.