תיקון האדם בימי הספירה 

אנחנו נמצאים בתקופת ספירת העומר, הכנה לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו". בתחילת השבוע חגגנו את ל"ג בעומר, "מתן תורה של פנימיות התורה", האש של התורה. לכן מדליקים אש לכבוד רשב"י, המסמלת את פנימיות התורה – אש שלא מזיקה, לא שורפת, אלא רק מחממת. כתוב בספרים שכאשר עומדים ליד מדורת לג בעומר צריך לעמוד מספיק קרוב כדי להתחמם מהאש. מי שזוכה להתחמם מהאש של לג בעומר זו רפואה לכל השנה כולה, בחום האש של רשב"י הכל מתרפא.

 בכלל חדש איר זה ר"ת "אני הוי' רופאך", ואחת הסגולות להתרפא זה החום ממדורת לג בעומר, האש של רשב"י. תורת הנפש קשורה בעיקר לפנימיות התורה – שצריכים להבין לעומק ולרפאות את נפש האדם. לכן אפשר לומר שהחג של תורת הנפש זה ל"ג בעומר, החג של רשב"י. 

ספירת העומר מתחילה מהקרבת קרבן העומר שמביאים מהשעורה, מאכל בהמה. האדם צריך לתקן את הבהמה שבו, וכל זה כדי שנזכה לשם המיוחד שלנו – ישראל. כי לפני שמקבלים תורה צריך קודם כל להיות בני אדם. בכל הנוגע לתורת הנפש, רוב הבעיות הן קשורות בזה. יש יהודים שיש להם תורה, אז למה יש להם בעיות? כנראה שלא תיקנו את הפן האנושי שלהם, את ה"דרך ארץ קדמה לתורה".

בתקופה בין פסח לשבועות נוהגים ללמוד פרקי אבות. אחת המשניות בפרקי אבות – משנה שאמר רבי עקיבא, גדול התנאים, עמוד התווך של כל התורה שבעל פה – אומרת: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'בצלם אלקים עשה את האדם'". זו אולי המשנה הכי חשובה שאומרת, שקודם כל  צריך להיות אדם – ורק לאחר מכן באים ל'ישראל'. כי רק אחרי "חביב אדם" נאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום...". אחר כך יש עוד בחינה של ישראל, עוד שלב – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה...", שרומז למתן תורה.  

יש עוד יום חשוב בספירת העומר – פסח שני. מוסר השכל של פסח שני הוא 'אין מקרה אבוד', תמיד אפשר לתקן. זה מוסר מאד חשוב בתורת הנפש. אם מישהו יועץ ומחנך – זה מוסר מאד חשוב, באיזה מצב שאתה לא נמצא אפשר להתרומם ולהשתקם. מסר זה הוא יסוד היסודות  – שגם מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, וגם אם זה היה "לכם", מרצון, שנפל והתרחק במזיד – תמיד אפשר לקום. "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי". 

חולשה איננה חסרון

יש בתורה אותיות גדולות, ויש גם אותיות קטנות – כל אות מופיעה פעם אחת גדולה ופעם אחת קטנה, וכל שאר אלפי ורבבות אותיות התנ"ך הן אותיות בינוניות. יש מקום שכתוב בחסידות שאות גדולה היא כדי להסתכל על המעלות של יהודי – להגדיל אותן בזכוכית מגדלת. זה גם מאד קשור למי שרוצה לעזור נפשית לזולת – שהוא צריך בכלי העבודה שלו זכוכית מגדלת כדי להגדיל את המעלות של זה שיושב מולי ושופך את לבו ואת צרותיו. צריך לחפש מעלות ולהגדיל אותן – אלה האותיות הגדולות. כשפתאום מתגלה איזה חסרון רציני באישיות אדם זה צריך בכלים שלי גם זכוכית מקטינה – היכולת להקטין ככל האפשר. לא שאני מבטל את החסרון – אם אות זו חסרה מספר התורה הוא פסול – אבל צריך לדעת איך להקטין את החסרון ואיך להגדיל את המעלה. בכל התנ"ך יש רק כב כאלה ו-כב כאלה, ורובא דרובא דרובא אותיות רגילות. מה זה צריך ללמד אותי בתור הסתכלות על הזולת על מנת לעזור לו? אפשר לומר שכל המעלות של יהודי – אם מדובר ביהודי – זה גילויים של הנפש האלקית שלו, וכל החסרונות של היהודים זה גילויים של הנפש הבהמית שלו, אבל רובא דרובא דוקא הנפש השכלית זה האדם עצמו, שאפילו לא ברורה ההבחנה בינו לבין הגוי. נפש השכלית זה יכולת השיפוט השפוי. צריך להגיע לאותו מקום בנפש שיש שיפוט שפוי, שאדם יכול לעזור לעצמו, לבחור בין מה שטוב לפניו למה שרע לפניו. צריך לעורר את זה ולחזק את זה. 

נקרא לזה היכולת להסתכל על זה שיושב מולי – שאולי בא לקבל עצה טובה ממני – בגובה העינים. זה הפתגם היום – להסתכל בגובה העינים. שגם אני 'הלואי אדם' – מאד מאד קל להפסיד ולקלקל את האדם שבי. ברגע שאני בעצמי מתנהג קצת ביוהרה ח"ו, בהתנשאות, אז אני כבר בהמה. אבל "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – שיש פה שני אדמים, שאני אדם ואתה אדם, ומסתכלים אחד על השני בגובה העינים, ומנסים להבריא את האדם ("אני הוי' רופאך"), שרק אחרי הבראת האדם אפשר להגיע למעלה העיקרית שלנו, "ישראל" – זה הרובא דרובא של כל התורה כולה, של כל האותיות.אם יש לאדם מעלות ויש חסרונות – מה יכול להיות באמצע? אני יכול לומר שהדבר שאינו מעלה ואינו חסרון זה הטבע האנושי של האדם – וזה נכון, אבל נאמר את זה קצת יותר בחידוד. מה שבאמצע, בין מעלות לבין חסרונות, הם חולשות. כמו שנסביר תיכף, להיות בן אדם זה להיות עם חולשות. מי שאין לו חולשות הוא סופר-מן, ואנחנו לא אוהבים אותו בכלל – הוא לא מענין אותנו כלל וכלל. הוא מלאך, ובן אדם הוא הרבה יותר נעלה ממלאך. אנחנו אוהבים אנשים אנושיים, בני אדם אנושיים, ולהיות אנושי זה להיות עם חולשות. 

עיקר העזרה הנפשית זו ההבחנה – הבחנה לא פשוטה בכלל – שחולשה זה לא חסרון. הרבה מאד פעמים מי שנמצא במצוקה נפשית זה רק בגלל שהוא מזהה את החולשות שלו כחסרונות, ואז הוא מסכן. אבל ברגע שאת או אתה – העוזר, המשפיע, המחנך – יכול להחדיר ולהסביר שחולשה אינה חסרון, זה יסוד מאד גדול של רפואת הנפש. כמובן שחולשה שמחריפה – כמו כל מצב בינים (מה שנקרא קליפת נגה), שיכול ללכת לכאן ולכאן – היא חסרון. אם אדם מאמין שהחולשה שלי היא חסרון זה יכול להגיע לידי כך. מה זה חסרון? שמשהו חסר, יש לך חור באישיות. אבל חולשה זה לא שמשהו חסר – יש לך משהו חלש. אתה חלש במתמטיקה – זה חסרון? אולי. אז מישהו יבכה ויעזוב את בית הספר כי הוא חלש במתמטיקה. אבל המחנך צריך להסביר לו שלהיות חלש במשהו זה לאו דווקא חסרון. 

המעלה יכולה להפוך לחסרון וחסרון למעלה, ולכן כדאי להסתכל בגובה העינים, שוה בשוה. הבעל שם טוב כמה שהוא היה גדול היה פוחד שמא יפול לפומא דתהומא רבה. ומאידך ישנו גם העידוד של "כי נפלתי קמתי", שאפשר לקום מהחסרון. זה המצב המאוזן הבינוני, שיש בו מתח. רק מעלה או רק חסרון זה רפוי לגריעותא, אין בזה מתח חיוני. דווקא מה שבאמצע הוא קצת מתוח בין הקצוות, תוך כדי תודעה שכל הענינים בחיים הם דו-סטריים.

הגדרת האנושיות – אדם דתיקון

הדבר הזה הוא יסוד היסודות. לא רק שחלש זה לא בהכרח חסרון, אלא שכל ההגדרה של אדם, של שם מה בקבלה, זה חולשה, למרבית הפלא. אפשר ללמוד את זה ממה שאנחנו מתפללים בחנוכה, ב"על הנסים", שאומרים "מסרת גבורים ביד חלשים", וההסבר הוא שמי שהוא מצד הקליפה הוא גבור, ומי שמצד הקדושה – בעצם זה ששייך לקדושה – נקרא חלש. לא משנה שזה יהודה המכבי, שגבור פי מליון מכל היוונים – מצד העצם הם מעולם התהו, גבורים, ואנחנו שייכים לעולם התיקון, ומי ששייך לעולם התיקון נקרא חלש. למה הוא נקרא חלש? קודם כל, כי האורות בעולם התיקון, בהתחלה, חייבים להיות חלשים ומעטים – "כי אתם המעט מכל העמים" – ביחס לאורות המרובים והחזקים והתקיפים והגבורים של עולם התהו. אבל הרבה יותר חשוב מזה זה מה שמוסבר בחסידות שלהיות חלש זה להיות מסוגל להתכלל עם הזולת. למה לא אוהבים סופרמנים? כי הם לא יכולים להתחבר עם אף אחד. להיות חלש זה להיות מספיק אנושי, שדווקא נקודת התורפה של החולשה משמשת מכנה משותף ביני לבינך, כדי שעל רקע זה נוכל להתחבר אחד עם השני באהבה וחיבה. לכן הגדרת עולם התיקון זו חולשה. הנקודה הזו היא העיקר מכל מה שנסביר. 

הנביא אומר "החלש יאמר גבור אני". רואים שהחלש רוצה להיות גבור – הוא מסכן שהוא חלש. אנחנו רוצים להחדיר שלא כל כך גרוע להיות חלש. אדרבה, אם אתה חלש אתה בן אדם. כמובן, שצריך לדעת מה עושים עם החולשה כדי שהיא לא תהפוך להיות חסרון, ליצור חלל בנפש.

יש פסוק שבו חלש לכאורה במובן אחר – "חולש על גוים". זה גם בלשון קל, כמו "ויחלוש יהושע". רוב המפרשים מסבירים ש"חולש על גוים" זה גם לשון חולשה, שמחליש את הגוים, ממש כמו "ויחלוש יהושע". אבל חז"ל בגמרא דורשים ש"חלש" כאן זה גם לשון גורל, שבארמית חלש זה גורל, הטלת או הפלת גורל. 

יש משהו בחלש שזה גורל: לכל אדם יש גורל בחיים, כמו שכתוב בתניא. זה מאד חשוב, שמי שרוצה לעזור לך צריך להכיר את המיוחד שבך, את הגורל שלך. הקשר בין חלש לגורל אומר שהגורל שלך מתבטא בחולשה שלך.

בעל התניא מפרש את מאמר חז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – שיש ענין שהוא גורלו, שייך לשרש נשמתו, ובו הוא "זהיר טפי". הדרוש שהוא זוהר בענין זה, אבל הפשט שהוא נזהר בענין. נפשית זה הפוך, היינו שאתה כל הזמן מודע לענין ודואג שזה יהיה בסדר ואילו לזהור בענין זה במודעות טבעית, כמו קירון אור פני משה, שאתה מקרין במצוה ולא מצוי כלפיה בדאגה. באמת "הא בהא תליא". אם מפרשים רק "זהיר" לשון זוהר זה נקודת החוזק שלו, אבל אם מבינים שתחלת העבודה היא מודעות של זהירות בענין זה אדרבא, אולי זה החולשה שלו – הוא מרגיש שמשהו חלש אצלו בזה, ולכן צריך להזהר בזה, ומתוך זה שנזהר חזק מתגלה שמה שהוא חשב לחולשה זו בעצם מעלתו, גורלו הטוב. 

זה קשור למה שדברנו הרבה פעמים על האבחון בין דברים עיקריים ודברים טפלים בתפקיד – דבר שמתפקידי המשפיע להדריך בו, מה טפל ומה עיקר – שבדברים טפלים אם לא הולכים לא צריך להתעקש, אבל במה שהוא הגורל שלך, העיקר שלך, אם לא הולך, אם זה "חלש", צריך לגלות שם את הנצח שלך, את הלא-אדם שלך, ולהתעקש עד ש"החלש יאמר גבור אני". 

מה זה שאני אומר שיש למישהו חולשה? אם יש למישהו איזו תאוה, שהוא גם לא יכול להסביר למה יש לו תאוה זו, וגם לא יכול להשתלט על זה. אם יש לך תאוה או אהבה שאתה לא מסוגל להתגבר עליה – משהו כל כך מושרש בך ש'ככה זה, זה הגורל שלי, כך ה' ברא אותי', תשוקה לא רציונאלית – זו חולשה. אבל לכולם יש תאוות. גם לצדיקים יש תאוות, בהיותם צדיקים, שהתאוה אפילו עושה אותו צדיק.

 יש שני פסוקים במשלי – "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב". גם ל"צדיקו של עולם" יש תאוה, כל החולשות מתחילות מהחולשה של ה'. מה החולשה שלו? "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". מה פתאום? אומר אדמו"ר הזקן 'על תאוה אין קושיות' – אי אפשר לשאול על חולשה. ככה הוא 'ברא את עצמו' כביכול, קדמון לכל הקדומים – ככה הוא. אין תירוץ. אם ה' לא היה 'חלש אופי' – במרכאות – לברוא אותנו, לא היינו יושבים כאן. אם כן, כל המציאות מתחילה מחולשה. מי שאין לו חולשה כזו או אחרת - גם לא אוהב שום דבר.

תלוי, כמובן, מה החולשה. אם החולשה היא תאוות גשמיות - איך אפשר ללמד זכות גם על חולשה שיש בה תאוה לדבר רע? זה חוזר לשאלה מאד יסודית בתורת הנפש – מה יותר גרוע, תאוה או גאוה? הכרעת החסידות – במיוחד בחב"ד – ששרש כל הרע בעולם, כל השלילי, זה גאוה. במושגים של הלכה זה "להכעיס" – "אני ואפסי עוד" – בעוד שעברה מתוך תאוה זה "לתיאבון", זה הרבה פחות גרוע ממי שעושה את העבירה מתוך 'אני'. תאוה במדה מסוימת משפילה את האדם, זה מוריד אותו מהגבהות שלו, מהגיבוריות של עולם התהו. לכן אפילו בתאוה של הלעו"ז יש תועלת – שזה מיד יכול לשמש, אם רק תדע להתבונן בזה נכון (שזה תפקיד היועץ), להשפלת הגאוה. תסתכל בראי ותראה באיזה שפל אתה בתאוה הלא-טובה שלך – זה שובר את הגאוה שלך. אז במדה מסוימת היה כדאי, בשביל להגיע לשפלות – אם באמת תגיע לשפלות – מתוך זה שיש לך חולשות ותאוות, גם תאוות אשר לא לה' הנה. אבל החולשה הטובה – "תאות צדיקים אך טוב" – זו החולשה של כל אהבה בקדושה.  

כעת אפשר להבין יותר טוב למה חולשה קשורה לעולם התיקון. בעולם התהו אין אהבת ישראל – יש רק שנאת חנם, אין אהבת חנם – ועולם התיקון זה "עולם חסד יבנה", זה אהבות, ואהבות זה חולשות. מי שלא אוהב אף אחד הוא סופר-מן. הוא חזק, הוא לא אוהב אף אחד, אין לו תאוה לשום דבר, רק "אני ואפסי עוד" – הוא לא מענין אותנו בכלל, הוא שייך לפרה-הסטוריה, הוא מהעולמות שנבראו וה' שבר אותם כי לא מצאו חן בעיניו, כי אין שם אהבה. עד שהוא הגיע לעולם הזה, שבמדה מסוימת משקף אותו. דבר מוצא חן אם הוא משקף אותי – ה' ברא עולם שמשקף אותו. משקף אותו בכך שיש אהבות, יש חולשות. לכן 99.99 אחוז של התורה זה האותיות הבינוניות האלה. 

(מתוך שיעור ב"מכון  לתורת הנפש", תל אביב, כ"א אייר תש"ע. נרשם מתוך סרט ההקלטה, ללא עריכה לשונית)