במילים "קדושים תהיו" מצווה התורה להתקדש ולהימנע משקיעה בתאוות גשמיות, גם אם אין בהן איסור של ממש. אחת הסיבות היא, שההיסחפות אחרי המותר גוררת אחריה משיכה למה שאסור, ולכן ראוי להסתייג ולהתרחק גם מתאוות ההיתר.
 
רש"י על הפסוק מביא את דברי המדרש: "יכול (תהיו קדושים) כמוני? תלמוד לומר: 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם". המשמעות הפשוטה של הדברים היא, שעד כמה שנתקדש – לעולם לא נגיע לקדושתו של הקדוש-ברוך-הוא. אולם החסידות מעניקה פירוש עמוק ושונה לדברים: 'יכול כמוני'. אכן, יכול כל יהודי להידמות כביכול בקדושתו לקדושת הבורא. ואדרבה – 'קדושתי למעלה' – קדושת הבורא מוסיפה כביכול להתעלות– 'מקדושתכם' – מכוח ההתקדשות שלנו.
 
ההימנעות מן המיותר וההתרחקות מן החומרנות מבטאות את התבטלות האדם בפני הבורא. האדם מציב במרכז חייו את הבורא ואת רצונותיו בלבד, וממילא לא נותר מקום לביטוי רצונות אישיים, מותרים כאסורים.
 
אצל בעל-תשובה בולטת במיוחד התנזרות מופלגת מתאוות. הוא, שכבר דרכה רגלו במחוזות האסורים – נאלץ להתרחק עד קצה היכולת גם מהמחוזות המותרים, כדי שחלילה לא ימעד וישוב אל האיסורים. במובן מסוים, מגיע בעל-התשובה בהתבטלותו העצמית אל הבורא למעלה ממדרגת הצדיק.
 
התקדשות זו של בעלי-תשובה שהיו בעבר בשפל המדרגה חיונית להבאת הגאולה. כפי שאמר המשיח בעצמו לבעל-שם-טוב, כי בעת שיגיעו מעיינות החסידות והקדושה ויחדרו אל הדיוטה הנמוכה ביותר – הוא יתגלה.
 
(התוועדויות תשמ"ה כרך שלישי עמוד 1932)