מצווה נדירה
 
מצווה "היובל" נדירה מאוד, היא מתרחשת אחת לחמישים שנה, בסך-הכל התקיימה מאז ומעולם רק עשרות פעמים. נדירה ומיוחדת היא גם בזמן קיומה: אין עוד מצווה שקיומה מוּתנה במגורי כל העם בארץ, משגלה מקצת העם מהארץ, אף כשהמקדש נותר קיים - המצווה בטלה.
 
לא הרי ביאור הפשט המפרש את מצוות היובל בדרך של זכרון למתן-תורה כהרי ביאור תורת הסוד ומשנת חב"ד הצוללים לרזי המצווה ומאירים את מהותה ועוצמתה האדירה והנדירה כל כך. מצווה זו קשורה במיוחד לגאולה העתידה, ושופר היובל קשור לשופר הגדול שיתקע בו בביאת המשיח.

"וקידשתם את שנת החמישים.. יובל היא"
 
אחר כיבוש הארץ וחלוקתה בידי יהושע, החלו למנות את השנים ולקדש את שנת החמישים, שנאמר בפרשתנו: וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה גו', כי יובל היא קודש תהיה לכם גו'.
 
בראשית שנת החמישים התכנסו חברי הסנהדרין וקידשו את השנה, בירכו "מקדש השנים" והכריזו "מקודשת השנה ליובל".
 
פרטי המצווה:
 
1) באותה שנה אסורה עבודת הארץ, חרישה וזריעה כו' כמו בשנת השמיטה. 2) משתחררים לחופשי העבדים העבריים. 3) מוּשבים לבעליהם הראשונים, הקרקעות שנמכרו בארץ-ישראל. 4) תוקעים בשופר ביום-כיפור [משופר ישר ולא כשופרו של ראש השנה שהוא כפוף. בתפילת מוסף אומרים ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות כבמוסף של ראש השנה].
 
שילוח העבדים מתבצע בשלבים: בראש השנה מפסיקים לעבוד את האדונים, אבל עדיין אינם משוחררים לגמרי, תקיעת השופר ביום הכיפורים - משחררת אותם לבתיהם והופכת אותם בני-חורין.
 
השם "יובל" ענינו "תקיעה בשופר", כי שופר של איל נקרא "יובל". וגם משמעותו "הובלה ונדידה", לסמל את הובלת הבעלים ונדידתם חזרה לאדמותיהם, ושחרור העבדים לילך להיכן שיובילום רגליהם, שאינם נתונים עוד להוראת אדוניהם, שהרי יצאו לחרות. על שם הדרור והחופש שניתן לעבדים, קורא לשנה זו הנביא יחזקאל "שנת הדרור".
 
היובל נוהג רק בזמן שכל העם גר בארץ-ישראל, "כל יושביה עליה", לכן משגלו מקצת השבטים באמצע בית ראשון - בטלה המצווה. אך תקנו חכמים להמשיך למנות ולציין את היובל כדי שלא תשכח מצוותו, וכך נהגו עד סוף ימי הבית השני [באותם שנים, שנת היובל היתה בשנת השמיטה, שנת הארבעים ותשע, ולא בשנת החמישים].

מדוע מחזירים קרקעות ועבדים שנקנו בכסף?
 
על כמה שאלות במצוות היובל ימוקד מאמרינו:
 
1) שנה זו מוגדרת בתורה כשנה קדושה - "וקידשתם את שנת החמישים גו' קודש תהיה" - וצריך בירור מה הקשר בין ההתקדשות לשחרור עבדים והחזרת קרקעות?
 
2) גם גוף הענין דורש בירור: מדוע ציווה הקב"ה להשיב קרקעות ולשחרר עבדים, הלא הם שייכים לקונה על-פי דין התורה, שהרי הם נקנו בכסף - ומדוע נצטווינו להחזירם ולשחררם ביובל?
 
3) המצוות התלויות בארץ, כשמיטה, קיימות כל עת שהמקדש קיים ומדוע יובל תלוי במגורי כל עם-ישראל בארץ, וברגע שמקצם עזבו, אף שהמקדש קיים - המצווה בטלה?
 
4) מה הסיבה לתקוע בשופר ביום כיפור של היובל ולא די בתקיעה בראש השנה, כבכל שנה? ומדוע תוקעים בשופר ישר ולא בשופר כפוף כבראש השנה?
 
5) מדוע שחרור העבדים נעשה בשלבים - הפסקת עבודה בתחילת השנה, ושחרורם המלא בכיפור?

"זכר למתן תורה"
 
למרות הדמיון בין "שנת היובל" ל"שנת השמיטה" שבשניהם צריכים לשבות מהעבודה בארץ, הם שונים בטעם המצווה (לפי האברבנל ועוד):
 
"שמיטה", לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, ניתנה כדי להזכיר שה' ברא את העולם - "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" [לכן כתוב בתורה שבעה לשונות "שביתה" על השמיטה, להדגיש את הקשר לשבעת ימי בראשית];
 
אבל מצוות ה"יובל", לשבות בשנת החמישים, היא לזכר מתן-תורה במעמד הר סיני ביום החמישים לספירת העומר [ובמתן תורה רמזה התורה ואמרה "במשוך היובל המה יעלו בהר"].
 
הזכרון למתן-תורה הוא פשר כל מצוות היובל:
 
1) תקיעה בשופר - זכר לקול השופר שנשמע במעמד מתן תורה. 2) שחרור העבדים - זכר לשחרור ישראל מעבדותם במצרים כדי לקבל את התורה. ועוד: במתן תורה זכו בחרות אמיתית ומלאה, "חרות ממלאך המוות, חרות מהמלכויות וחרות מהיסורין". והתורה היא חרות, כמאמר המשנה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". 3) אסור לזרוע ולקצור - כמו שהיה בהר סיני, במקום המדבר, לא זריעה ולא קצירה. 4) השבת קרקעות לבעליהם הראשונים - כפי שהיה אחר מתן תורה בכניסה לארץ.
 
זאת לפי דרך הפשט, ובתורת הסוד צוללים לרזי מצוות היובל:

עוצמה אדירה ביובל
 
היובל קרוי בתורה "קודש" משום שמתגלים בו כוחות רוחניים חזקים ונעלים מאוד [בחינת "קודש העליון, דרגת עתיק יומין ואור אין-סוף, שמעל עולם אצילות וסובב כל עלמין"], עד לדרגה שמעין לעתיד לבוא - שמו יובל ומצוותיו, הם תוצאה ישירה מההתגלות האלוקית הנשגבת שבאותה שנה:
 
1) שנת החמישים - בקבלה כתוב שיש חמישים שערים לקדושה, ובפתיחת שער החמישים, בשנת חמישים, נכנסים להיכלות הקדושה הנעלים והנשגבים ביותר [זה לעומת זה עשה אלוקים, יש חמישים שערי טומאה, ובמצרים שקעו ישראל ב-49 שערי טומאה, שער אחד לפני שער שיא הטומאה, שער החמישים].
 
2) יובל מלשון הובלה ונדידה - נדידה אמיתית למקום מרוחק באמת, מתקיימת רק ביובל, שמתגלים בה דרגות קדושה הכי נעלות, היהודי נודד מעלה, לעולמות עליונים הכי מרוחקים ונשגבים.
 
2) הפסקת העבדות - לצד הפסקת העבדות הפיזית קיימת גם הפסקת עבדות רוחנית: "עבדות" היא עבודת כפיה שאינה תלויה בחשק ורצון העובד, גם היהודי בעבודת ה' נקרא "עבד" - בשל הצורך לכפות ולהכריח את יצריו לעבוד את ה', אבל ביובל הוא מתעלה וסופג קדושה עילאית ואינו צריך עוד לכפות את יצריו, שכן הוא נמשך לעבודת ה' מפנימיותו [בסגנון החסידות יובל הוא בחינת "ביטול במציאות" ולא "ביטול היש", כי יש לו הבנה במעלת עבודת ה', בשל ההתגלות האלוקית הנשגבת].
 
גם עבד שאוזנו נרצעה בשל העובדה שלא שמע לדברי הקב"ה להיות עבד לה' ולא לבשר-ודם, וקיבל על עצמו מרות של בשר ודם ובשל כך אוזנו נרצעת - גם טיפוס זה משתחרר מהעבדות ביובל, כי ההתגלות האלוקית מכניעה את יצרו הרע, ומשיבתו לעבודת לה'.
 
זאת ועוד: הסדר הרגיל שצריך לעבוד כדי לקבל שכר, כלומר צריך להיות "עבדי ה'" בעמל תורה ומצוות ועל כך ה' נותן שכר (על ידי "אתערותא דלתתא" זוכים "באתערותא דלעילא"), אבל ביובל זוכים בכוחות נשגבים ביותר, מפנימיות היכל כתר המלך, הניתנים כמתנה ולא כשכר על עמל ועבודה - לכן זה זמן שחרור מהעבודה [השכר עצום ואדיר ביותר, כתר המלך, שכמה שהיהודי יעבוד הוא לא יזכה בו "תמורת" עבודתו ועמלו, אלא הוא ניתן לו מלמעלה בבחינת מתנה (אתערותא דלעילא שלא על-ידי האתערותא דלתתא), וזה מתבטא בסמליות של הפסקת העבדות הפיזית. החופש מסמל שהאדם בעבודתו לא יצליח להגיע לשכר הנשגב של היובל].

ציפור דרור
 
3) חופש ודרור - עבדות וחוסר החופש מטרתה לשמר שהאדם יעשה את המוטל עליו ולא יגרר ויסחף אחר דברים שליליים; אבל ביובל מתגלים כוחות קדושה עצומים המשביתים את הכוחות השליליים (אין יניקה לחיצונים), ומובטח המצב שגם אדם חופשי ינהג כראוי ולא יחטא.
 
חז"ל אומרים "למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כבשדה" (שבת, קו,ב), משמעות רוחנית בדבר: הגבלת מקום המגורים נובעת מסכנת מזיקים במקומות מסויימים, אבל בבחינת יובל ודרור יכולים לגור הן "בשדה" - עולמות עליונים, והן "בבית" - בעולמנו ("דירה בתחתונים"), משום שאין חשש ודאגה ממזיקים, שכולם בטלים בשל ההתגלות שביובל. 
 
4) תוקעים בשופר, ושופר ישר ולא כפוף - הזוהר אומר (ג, צב,ב) שהתקיעה שוברת את שלשלאות השלטון על העבדים, כי כאמור יציאה לחרות נובעת מהתגלות הקדושה המבטלת את הכוחות השליליים, התגלות זו נפעלת על-ידי התקיעה בשופר, לכן כל השנה קרויה "יובל" על שם אותו קרן שופר - כי היא מקדשת את כל השנה כולה והיא המרחקת את הכוחות הרעים, לכן מיד אחריה ניתן לשחרר ללא חשש, את העבדים.
 
שופר כפוף, אומר הצמח צדק, מסמל יראה, לכן ביובל תוקעים בשופר ישר, כי אין יראה מהחיצונים.
 
5) אסורה עבודת האדמה ביובל - ההתגלות האלוקית הנשגבת שוברת את כללי הטבע וניזונים בחסדי ה' ללא צורך בשום עמל ומאמץ של עבודה טבעית רגילה.
 
6) השבת קרקעות לבעליהן הראשונים - לפי הפשט הדבר מבטא את בעלותו האמיתית של ה' על הארץ, שלכן בידו לצוות על אדם שקנה קרקע במיטב כספו להשיבה לבעלים הראשונים, כי אין לאדם בעלות אמיתית על הארץ "גרים ותושבים אתם עמדי", "לה' הארץ ומלואה".
 
לפי תורת הסוד יש סוד כמוס: כשם שביובל הנשמה שבה למקורה הראשון, שהלא מתגלים דרגות רוחניות עליונות של שורש הנשמה, כך גם הקרקע בארץ ישראל, המשולה לגוף היהודי - חוזרת לבעליה הראשונים (עפ"י ספר העקדה ולקוטי תורה).
  עשרה ימים ראשונים ביובל
 
7) שחרור העבדות המוחלטת בכיפור ולא בתחילת השנה - יש אומרים שביום כיפור מתברר שמלמפרע, שמתחילת השנה, התרחש השחרור. ויש אומרים שהשחרור מתבצע רק בכיפור, אך כדי להרגילם לחופש - התקינו מצב-בינים בעשרת הימים שמראש השנה עד כיפור, בו אינם חופשיים אך גם אינם חייבים להשתעבד בעבדות.
 
לפי הקבלה משמעות מופלאה בדבר: מראשית השנה מושפעת הקדושה המיוחדת, אך היא מרוכזת ואינה מתגלית ומאירה בעולם, ובמהלך עשרת הימים הראשונים של השנה, מידי יום היא מאירה בדיבר נוסף מ"עשרת המאמרות שבהם נברא העולם" [הם עשרת הספירות העליונות], ובתום עשרת הימים, בכיפור, העולם כולו מואר באור הקדושה היובלית, או אז מתגלה החירות והדרור בצורה מושלמת, והעבדים משוחררים.
 
7) יובל נוהג רק כשכל העם בארץ ישראל - רק במצב כזה קיימת ההתגלות העילאית הנשגבת של היובל. אחר הגליית מקצת העם מהארץ - הקדושה העילאית פחתה, אבל כל עוד המקדש קיים עדיין קיימו זכר ליובל מדברי חכמים, אבל אחר חורבנו פחתה הקדושה מאוד, ואין צורך אפילו לעשות "זכר" ליובל.
  "שנת דרור" ולא "שנת חופש" - "שנת הגאולה"
 
המילה דרור נדירה ביותר בתורה: בדרך כלל התורה משתמשת במונח "חופש" ורק פעם אחת (בהקשר זה) היא כותבת "דרור". הראשונים (רמב"ן. חותם תכנית) פירשו שמשמעותה "נקיוּת", שכל בעלי הארץ נקיים משיעבוד ועבדות. "נקי" הוא דבר מזוקק, בלי זיוף ותערובת, אף כאן מדובר בחופש מוחלט בלא שיעבודים.
 
אם-כן "חופש" מדגיש את הפטור ואי-העבודה ו"דרור" מדגיש את הפן החיובי, שמחה, רחבות הדעת ומנוחה.
 
לדרגת "דרור" זוכים רק ביובל, בעת ההתגלות האלוקית הנשגבת מעין לעתיד לבוא. וכן נבא הנביא ישעיה (לד, יז): כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור.
 
כבוד קדושת אדמו"ר הצמח צדק מסביר שיובל קשור במיוחד לגאולה העתידה, והשופר שתוקעים ביובל הוא מעין ה'שופר גדול' שיתקע לעתיד לבוא, משום שביובל ניתנת התגלות אלוקית אדירה מעין לעתיד לבוא. והרדב"ז (במגן דוד, אות נון) מסביר שלכן היובל בשנת החמישים, כי "שער החמישים של שערי בינה, הוא מקום גאולות העליונים והתחתונים".
 
ויהי רצון שנזכה לקיים את מצוות היובל במילוראה ובשלימותה בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.