"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון תהיה לארץ . . שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

מצוות שמיטה משקפת גישה כללית של היהדות לחיים. 

תזרע, תקצור, תחיה ותתקיים במסגרת הטבעית של העולם. אל תתנתק, אל תסתגר לך בבית כנסת עם תורה ותפילה.

יחד עם זאת, אחת לשבע שנים, תתנתק מחיי החולין שלך ותעשה "שבת שבתון"- קודש לעינינים שברוח, לעבודת ה', תפילה ותורה.

"ומה אני אוכל בשנה השביעית ?" ישאל היהודי, ובצדק.

והוא מקבל תשובה במקום:  "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשתה את התבואה לשלוש שנים". בנקודה הזאת של חייך, אתה נדרש ל'זרוק' את עצמך רק על הקב"ה ועל עזרתו - למעלה מן הטבע.

זה נראה קצת סותר, לא?

מצד אחד, אתה מתבקש לעבוד במסגרות העולם ובאותה נשימה תובעים ממך, תתנתק, תסמוך רק על העל טבעי? !

זהו, זו בדיוק הדרך של היהדות. לשלב יחד את שתי הגישות.

תעשה הכל בדרכי הטבע של העולם - וביחד עם זה תאמין בעזרת ה', שהיא למעלה מהטבע!

6 שנות עבודה מובילות אותך לתכלית להתקיים בתוך מסגרות העולם. אבל אז אתה יכול ללכת לאיבוד בפעילות הטבעית של העולם.  אז מגיעה שנת השבע, אתה מתנתק מהעשיה הטבעית ומסתמך רק על אלוקים. השנה הזו נותנת לך כוח לעבוד בעולם, אך לא לשקוע במגבלותיו, לשלוט בו ולהחדיר בו קדושה. 

אותו רעיון מתבטא גם במחזוריות של ששה ימי עבודה ויום שבת הרוחני, הבא לאחריהם.

וכך גם בחיים היום יומיים שלנו.

אתה מתעסק בעולם, רץ לעבודה, לבנק ולארוחת צהרים אבל אתה צריך להקדיש במקביל ובצמוד גם לנשמה.

זו בעצם דרך החיים של יהודי. לשלב בין הטבעי והעל טבעי. זה בעצם גם סוד הקיום של העם היהודי: כאילו בדרך הטבע, אבל בגדול, הוא בעצם שורד בנס!

(באדיבות חב"ד הודו)