בפרשתנו פרשת 'אחרי מות' מתואר סדר עבודתו של הכוהן הגדול ביום-הכיפורים. הרמב"ם, המתאר את סדר העבודה, כותב על-פי הנאמר במשנה, שכאשר הכוהן הגדול יוצא לביתו בתום עבודת הקודש, "מלווין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש". 

 
בפשטות נראה, שה'יום-טוב' שהיה הכוהן הגדול עושה, היה על שלא נפגע מעבודת-הקודש. ידוע, שהשהייה בקודש-הקודשים (- המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, שהכיל את 'אבן-השתיה' - ממנה נברא העולם, ועל גבה הייתה עקדת-יצחק אבינו, ועליה גם הונח ארון הברית, עם לוחות הברית בתוכו..) הייתה כרוכה בסכנת נפשות. כוהנים גדולים, שלא היו ראויים לתפקידם - היו מתים שם..! (לכן נצטווה הכוהן הגדול לא להאריך מדי בתפילתו שם, "שלא להבעית את ישראל", שיסברו כי מת ח"ו). לכן כשיצא משם בשלום, היה עורך סעודת הודיה. 

 
להתפלל על הבית 

 
אולם לכאורה, כל עניין יציאתו הביתה של הכוהן הגדול וסעודת ההודאה שערך, הם עניין פרטי שלו, שאינו קשור לעבודת יום-הכיפורים בבית-המקדש. מדוע אפוא מפרט זאת הרמב"ם? הלוא ספרו הוא ספר הלכות ואיזו הלכה יש כאן? 

 
דבר זה יוסבר על-פי הדגש שהתורה שמה על הצורך שהכוהן הגדול יהיה דווקא נשוי ויתפלל לא רק על עצמו אלא גם על "ביתו" (זו אשתו). אמנם לפני יום-הכיפורים היה הכוהן הגדול צריך לפרוש מביתו ולהתקדש, אבל עם זאת יש הכרח שבשעת עבודתו יתפלל גם על 'ביתו', ומיד בתום עבודתו ייצא מבית-המקדש לביתו. 

 
תכלית הקדושה 

 
שילוב זה ממצה את תכלית עבודת המקדש. מצד אחד - קדושה עליונה ביותר, שאין למעלה ממנה. עבודת הכוהן הגדול ביום-הכיפורים הייתה תכלית הקדושה - כניסתו לקודש-הקודשים, המקום המקודש ביותר בעולם, ביום-הכיפורים, היום המקודש בשנה. אך מטרת הכניסה היא לא להישאר במצב של פרישות מהעולם, אלא ליטול אותה קדושה עילאית ולהחדירה בתוך חיי העולם הזה. 

 
לכן מיד בסיום עבודת היום היה על הכוהן הגדול לשוב לביתו. בכך ביטא את מטרת כל עבודתו בבית-המקדש - להעביר ולהחדיר את הקדושה האלוקית לתוך ביתו ולתוך מסגרות החיים בעולם.

(שלא כבדתות האחרות המנסות, בהמצאתם, דרכי קירוב אל ה' ע"יפרישה, סיגוף והתבודדות מענייני ותענוגי העולם הזה, אלא שע"פ התורה חלקם מותרים ואדרבה, אף מצווָה ונושא לקידוש - כנישואין, אכילה כשרה, לבושין צנועים ונאים וכיוצ"ב !...) 

 
נכנס בשלום 

 
דבר דומה אנו מוצאים ברבי עקיבא, שעליו נאמר: "נכנס בשלום ויצא בשלום". רבי עקיבא נכנס לפרדס התורה, לסודותיה העמוקים ביותר, אך כניסתו הייתה מראש "בשלום" - לא כדי לצאת ולהתנתק מהעולם - אלא כדי שאחר-כך יוכל "לצאת בשלום"ולפעול בתוך העולם הזה. 

 
בכך ממלאים את כוונת הבריאה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". תכלית הבריאה נעשית דווקא כאשר מביאים את הקדושה העליונה ביותר אל תוך העולם הזה התחתון ועושים ממנו ובו - דירה לו יתברך.