אדם שיש חשש שמא לקה בנגע עור - "צרעת", צריך להיבדק אצל כהן שיאבחן האם הנגע הוא צרעת. אומרת על כך המשנה (נגעים ב, ג וכ"ה ברמב"ם טומאת צרעת ט,ה): "כהן סומא באחת מעיניו .. לא יראה את הנגעים".    

ניתוח הרבי להלכה זו מעוררת השתאות על גישתו המרתקת להלכות והוראות התורה, שכולם גם הוראה ולימוד דרך בעבודת ה'. במהלך הדברים סיפור מענין על "קבלת פנים" שערך הרבי לקבוצת נכי מלחמה.  

למה פוסלים כהן עיוור?    

ברור לכל בר-דעת שכדי לקבוע האם פצע-כתם עור הוא "צרעת", חייב המאבחן להיות בעל ראיה מעולה, ואם הוא עיוור או שראייתו פגומה - אף אם הוא בקי היטב בכל הלכות נגעים - הוא לא מסוגל להחליט ולקבוע על טיב הנגע אם הוא טמא או כשר;    

אך ההלכה האמורה קובעת, שגם כהן הרואה במאה-אחוז בעינו האחת, אבל בעינו השניה אינו רואה, פסול מלקבוע בהלכות נגעים.    

ויש להבין מדוע: הלא בעינו האחת, שראייתה טובה, הוא יכול לקבל תמונת-מצב מלאה ומדוייקת על הנגע, ומדוע הוא פסול מלקבוע בנגעים?  

למה פוסלים כהן "חלל" שנולד להורים אסורי-חיתון?    

כהן נוסף הפסול מלראות נגעים - הוא "חלל", כהן שיש לו ייחוס פגום, שהוא נולד להורים שהיו אסורי חיתון [כגון: שאביו הכהן שהתחתן עם אמו שהיתה גרושה].    

בשונה מעבודות הכהנים במקדש, כקורבנות, שישנם מומים רבים הפוסלים את העבודה בקודש, הרי מלאכת בדיקת נגעים מותרת לכל בעלי המומים חוץ מלשנים אלו - סומא וחלל.    

למרות שאין השוואה והקבלה בין שני בעלי מומים אלו: סומא הוא כהן מושלם במהותו ונשמתו, מומו חיצוני בלבד, מום גופני; וחלל יכול להיות מושלם מבחינה חיצונית, אך יש בו ליקוי ופגם פנימי, במהות נשמתו, עקב כך שהוריו מולידיו נישאו בחטא ואיסור, ובכל זאת העובדה ששני אלו אסורים לקבוע בנגעים, מצביעה על בעיה מסויימת ששניהם לא מסוגלים להתמודד עמה, ועקב כך שניהם אסורים - להבנת הדברים ננתח תחילה את מהות הנכות הגופנית.    

נכות הגוף ומה מצב הנשמה?    

יש להבהיר את יחס חז"ל לנכות גופנית, מה מצבו הרוחני-נפשי של אדם פגוע לא-עלינו, באחד מאברי גופו:   הנפש מתלבשת בגוף, ובתורת הסוד מוסבר שבכל אבר מאברי הגוף שורה כוח נשמתי מסויים, המאפשר לאבר לבצע את הפעולות והחושים שהוא עושה, לדוגמא בעין ניתן הכוח של ראיה, באוזן לשמיעה וכו';    

אם-כן מה משמעות הנכות, אדם שאבר מסויים בגופו אינו פעיל, מה מצב כוחות נפשו:   שתי מצבים גורמים למום: 1) בעייה בגוף - כוחות נפשו רגילים ככל אדם, אך יש ליקוי במעבר הכוחות לאבר בשל ליקוי מסויים הקיים בו, האבר פגוע ואינו מתפקד כרגיל. 2) בעית הנשמה - כוחות נפשו שונים מהרגיל, יש לו השפעות מרובות יותר מבני אדם נורמליים, ובשל כך האבר פגוע ואינו מתפקד כרגיל, כי אין האבר הגשמי מסוגל לקלוט ולהכיל את העוצמה וריבוי שפע כוחות הנפש המושפעים אליו, ומתוך כך הוא נפגע ואינו מצליח בתיפקודו.  

כמו מנורה המקבלת מתח חשמלי יותר גבוה ממה שהיא מסוגלת להכיל, ובשל כך היא נשרפת וחדלה לתפקד; כך גם יכול להיות שבשל עוצמת ההשפעה הרוחנית של הנשמה, האבר הגשמי של הגוף, אינו מסוגל לקלוט את השפע הנשמתי והוא נפגע.  

אדם עיוור מכונה חז"ל "סגי נהור", אלו מילים ארמיות שתרגומם לעברית הוא "אור רב"! ולכאורה: וכי חז"ל לועגים לעיוור ומכנים אותו אדם שרואה הרבה?!    

בפשוטם של דברים חז"ל משתמשים בלשון נקיה, כדי לעודד את העיוור ולא לפגוע בו, לכן אינם מכנים אותו "עיוור" אלא "סגי נהור", אבל בתורת הקבלה מגלים שכך הם פני הדברים באמת - עיוור הוא אדם בעל אור רב:    

עיורון גשמי נובע בשל כך שיש לו "אור נפשי מרובה", כלומר שהכוח הנשמתי השורה בעיניו הגשמיות מרובה מיכולת הקליטה וההסתגלות של עיניו, ובשל כך הוא הופך עיוור.    

[בלשון הרבי: "סומא נקרא "סגי נהור" שפירושו ריבוי אור, אף שלכאורה הוא היפך ענין הסומא שאינו רואה, אלא לפי שב"סגי נהור" מאיר עצם כוח הראיה בלי כיסוי והעלם, ולכן לא נמצאת אצלו התפשטות כוח הראיה"].    

שני מימדים לכל בן-אדם: 1) מהותו הפנימית - אופיו, כשרונותיו ומדותיו. 2) צורתו החיצונית - מראה גופו ובגדיו. בדרך-כלל אדם המונח ושקוע בדברים רציניים ומשמעותיים מתבונן במהות הפנימית; ואילו אדם השקוע בדברים חיצוניים מתבונן במראה החיצוני.    

הסומא, שאינו רואה את העטפת החיצונית והשקרית של העולם, מתבונן יותר אל המראה הפנימי והאופי המהותי, ואף סומא בעין אחת, אמור להיות כזה שהמראה החיצוני יהיה פחות חשוב ומכריע מהמהות החיצונית.    

לכן כהן הסומא באחת מעיניו אינו מתאים לבדוק נגע צרעת - כי הצרעת היא פגיעת עור חיצונית בלבד, ואין כהן כזה מתאים להביט בדברים שכאלו.    

ובלשון הרבי (לקו"ש, שם): כהן הסומא באחת מעיניו, או שחשך מאור עיניו, אינו רואה את הנגעים, כיוון שלגביו לא נמצא ענין הנגעים, היינו הפסולת הנמצאת רק בחיצוניות העור, כי הוא רואה  רק את פנימיותו של האדם, שכולה טוב.  

נמצאנו למדים שפסולו של הסומא בעין אחת מלחוות דעה בנגעים, אינו נובע בשל היותו "בעל-מום" [שהלא סומא באחד העינים נחשב בעל מום, (שזה פוסל מהעבודה במקדש)], כי בעלי מומים כשרים לפסוק בנגעים [שכן בדיקת מומים אינה עבודת המקדש הזקוקה לכוהן תמים וללא מומים];    

מה גרם לו להיות פסול? ההארה המרובה של נשמתו, שבשל כך אינו מסוגל להביט ולחוות דעה ישרה וכנה בנגעי עור הגוף.   עתה נבין את הסיבה שגם כהן "חלל", כהן בעל ייחוס פגום פסול מלראות נגעים:   למרות שאין השוואה והקבלה בין שני הכוהנים: לסומא ייחוס מעולה ומושלם ולחלל ייחוס פגום ומקולקל - בכל זאת יש מכנה משותף במוקד הבעיה שלהם לחוות דעה על נגעי צרעת עור, והיא: בעיה אישית ופסול פנימי בתוכם ("בגברא") היא המונעת מהם את היכולת לחוות-דעה אמיתית ונכוחה על הנגעים:    

סומא - ההארה המרובה של נשמתו אינה מאפשרת לו להביט ולקרוא נכון את תמונת מצב הנגע שבעור הגוף הגשמי.

חלל - נחיתות גופו (ייחוסו) גורם לליקוי בחיבור נשמתו לגופו, דבר הגורם לליקוי באור נשמתו ומונע ממנו מלחוות דעה על פסולי היהודי. מילים אחרות: לשניהם חוסר יכולת לקרוא נכון את הנגע שבעור הגשמי - הסומא בשל רוממות נשמתו והחלל בשל נחיתות גופו.  

הדבר תואם לשני סוגי המומים הנזכרים קודם:   1) ליקוי גופני המפריע את זרימת כוחות הנשמה לגוף - זה סיבת פסולו של החלל, שבשל ליקוי רוחני בגופו (שנולד לפסולי חיתון) אין אור נשמתו מאירה בו היטב.   2) השפעה מרובה של הנשמה עד שאינה "נתפסת" כראוי על-ידי גופו - זה סיבת מומו של הסומא, שבשל ריבוי שפע כוחות הנשמה, אינו מסוגל לחוות דעה על גוף גשמי.  

קבלת פנים של הרבי לחיילים נכים    

בהזדמנות מיוחדת לפני כשלושים שנה נקבצו ובאו קבוצת נכי מערכות צה"ל, לבית מדרשו של הרבי ב-770, והרבי קיבלם בשמחה ומאור פנים והעריף עליהם שפע מילים חמות וברכות לכל טוב גשמי ורוחני, ובין השאר הרבי כינה אותם בתואר "מצויני צה"ל", ולא בתואר נכים, והרבי הסביר, שאין זה לעג, אלא להיפך: הפגיעה באברי הגוף מעוררת כוחות ותעצומות נפש, להגביר את פעילות הנשמה והכוחות הנפשיים.   ונסיים בענין הגאולה:   כל פגמים והחסרונות שיש בעולם הם תוצאה מחושך הגלות, שהאור והשפע האלוקי מסתתר ונעלם ואינו נמצא בגלוי, אבל לעתיד לבוא בביאת המשיח תהיה ההשפעה האלוקית בצורה מלאה, מוחלטת וגלויה, וממילא לא יהיו שום מומים ופגמים, לא חיצוניים ולא פנימיים וכל החולים ירפאו ממחלותיהם, בין אלו שבגוף ובין אלו שבנשמה. בגאולה השלימה בקרוב ממש.  

מקורות - לקוטי שיחות חלק לב, 84. ועוד.