בפרשתנו פרשת 'תזריע מצורע' ('מחוּברות') מובא הציווי מה' עלברית-המילה. בציווי נאמר, כי יש לקיים את הברית ביום השמיני ללידת הילד: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". 

לעיתים קורה שהתינוק חולה, ואז צריכים לדחות את המילה, על חשבון המילה 'בזמנה' (שלא ביום השמיני!..). וכך מנמק ומפרש הרמב"ם, "הנשר-הגדול" את התורה וקובע בספר הלכותיו) הלכות מילה פרק א הלכה יח).: "שסכנת נפשות דוחה את הכול; ואפשר למול לאחר זמן (שאחֶרֶת) ואי-אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם". 

 
דחיית ברית-המילה מעוררת שאלה מעניינת: נכון אמנם שהדחייה הייתה על-פי ההלכה, אבל סוף-כל-סוף, עברו ימים שבהם היה הילד ערל. המילה המאוחרת מביאה רק לכך שהתינוק יהיה מהול מעתה ואילך, אך על הימים הקודמים אין לכאורה שום תיקון. 

 
השפעה למפרע

 
מלשונו של הרמב"ם משמע, שאף אם מַלים באיחור משלימים את המצווה גם לגבי הימים הקודמים - ממש כאילו נימול הילד ביום השמיני. כך יובנו שני חלקי נימוקו: ראשית - "סכנת נפשות דוחה את הכול", ושנית - "אפשר למול לאחר זמן". אלא שדבר זה נשמע תמוה: איך יכולה פעולה מאוחרת לשנות מצבים השייכים לעבַר? 

 
למעשה, יש בתורה דוגמאות לדברים שהשפעתם היא למפרע. דברים שאינם אמורים ליצור מצבים חדשים, אלא רק לברר ולקבוע את האמת הקיימת - חלים גם על העבר (כי אז מתגלה ומתברר למפרע, כי תמיד היו הדברים - כך!). אולם מצוות מילה אינה נכללת, בהגדרה זו, שכן היא אמורה, לכאורה, ליצור מצב חדש של קדושה (?). 

 

קדושה מהותית

 
אך מתברר, שפעולת המילה, למעשה, אינה יוצרת מצב חדש, אלא רק מגלה את המעמד האמיתי והמקורי של היהודי. לא המילה עושה את היהודי קדוש, שכן קדושתו טבועה בו בעצם הווייתו. זו קדושה שאין האדם יכול להשיגה בכוחותיו ובמעשיו, אלא היא באה מלמעלה (ולפעמים גם - "על אפו ועל חמתו" של יצרו, ר"ל..)כשהמילה, רק מסירה את העורלה והקליפה שמפריעה לקדושה זו להתגלות. 

 
משום כך יכולה המילה המאוחרת להשפיע גם למפרע. ברגע שמסירים את העורלה, אף אם הדבר נעשה באיחור, מגלה התורה כי היהודי קדוש בעצם הווייתו. קדושה זו הייתה קיימת בו כל הזמן, אלא שלפני המילה הייתה חבויה ונסתרת, ועכשיו נתגלתה. 

 
הקב"ה ימול

 
בכך מתבהרים יותר דברי הרמב"ם: "ואי-אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם". נוסף על הפירוש הפשוט רומזים הדברים לכך, שאי-אפשר לעולם לבטל את הקשר בין נפש אחת מישראל, תהיה אשר תהיה, לבין הקב"ה. קשר זה הוא נצחי, ועומד למעלה מכל אפשרות של שינוי, והוא מתגלה ובא לידי ביטוי על-ידי המילה. 

 
דבר נוסף: מצוות מילה רומזת על כללות עבודת ה': "ומלתם את ערלת לבבכם". אל לו ליהודי להסתפק בכך שהוא יהודי בלב, ושהוא קשור קשר נצחי עם הקב"ה. הקשר הזה חייב להתגלות על-ידי מעשיו ועבודתו.

 
ואז, כשנקיים אנו - את "ומלתם את ערלת לבבכם" (שמאום לא יפריע ליהודי מלהנות מעבודת ה' בתורה ובמצוות), נזכה לגילוי האלוקי שישלים מילה זו ע"י:  "ומל ה' אלוקיך את לבבך" – ונוכל סוף סוף לזכות ולהנות מן הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.