פרשתנו פרשת 'שמיני' נפתחת בתיאור חנוכת המשכן, ובהתגלות כבוד ה' לעיני כל ישראל. תיאור דומה מופיע בחנוכת בית-המקדש על-ידי שלמה המלך, וכך נאמר שם: "וכל בני-ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה, וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו". 

 
פסוק זה מתאר את ההשתחוואה של עם-ישראל בבית-המקדש. שם השתחוו בני-ישראל ממש אפיים ארצה; אולם עבודה זו, של השתחוואה והתבטלות אל הקב"ה, קיימת גם במובן הרוחני, בעבודת ה' של כל אחד ואחד, יום יום... 

 
העולם מסתיר

 
כאן מתארת התורה שלוש דרגות בהשתחוואה זו. 

 
הדרגה העליונה ביותר היא כאשר "רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית", ומתוך כך באה ההשתחוואה וההתבטלות לקב"ה. מדובר במצב שבו חש האדם את גדולת ה' עד בחינת ראייה ממשית ("רואים"), ומתוך הכרה עמוקה זו נובעת ההתבטלות שלו לקב"ה ומתעורר הרצון לעובדו בכל לב ונפש. 

 
לעומת זאת, יש מצב שבו אין ההתגלות האלוקית מאירה בנפשו של האדם. הוא אינו רואה ואינו חש את גדולת ה', והעולם הגשמי והחומרי מעלים ומסתיר לגביו את האמת האלוקית. ואף-על-פי-כן הוא כופה על עצמו להשתחוות לה' ("ויכרעו אפיים ארצה"). כלומר, הוא עובד את ה' מתוך כפייה פנימית, נגד רצונו הטבעי. 

 
לא רואים

 
כללית, זהו ההבדל בין ימי בית-המקדש לימי הגלות. בזמן שבית-המקדש היה קיים, הייתה התגלות של השכינה לעיני כל העם. חז"ל אומרים, שכאשר בני-ישראל היו עולים לרגל, היו באים לא רק 'לֵיראות' שם, אלא גם 'לְרְאות' את אור השכינה שהאירה בגלוי. 

 
ואילו בתקופת הגלות שוררים העלם והסתר. לא נראה גילוי מוחשי של האמת האלוקית. אין רואים ניסים ונפלאות כבזמן הבית - "אותותינו לא ראינו". ממילא "אין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך" - איננו יכולים להגיע להשתחוואה שנובעת מתוך ראייה, אלא רק להשתחוואה שבאה מכוח כפייה פנימית. 

 
עומק הנשמה

 
אולם יש מצב שלישי, שבו בתחילה אכן אין גילוי אלוקי ויש צורך בכפייה כדי להשתחוות לפני ה'... והנה מתוך כך שהאדם כופה על עצמו לעבוד את ה', ממצוקתו זו, הוא כופה עצמו גם כן להתבונן  ולהגביר  לראשונה את מודעותו  למעשיו, עד כי הם מתחילים להאיר את נפשו, שכלו וליבו ולאט-אט הוא חש בקדושה האלוקית. הוא מגיע לעבודת ה' מתוך הכרה עמוקה, חשק ורצון (תחילה "וישתחוו" ואחר-כך "והודות לה' כי טוב") - 

 

'תשובה' אמיתית. 

 
דרך זו של עבודת ה' שייכת לכל יהודי. גם מי שאינו חש תשוקה ורצון להשתחוות לה', יכול לכפות על עצמו לעובדו ולהתבטל אליו, וכאשר יתמיד בכך, יגלה בסופו של דבר כי בעומק נפשו הוא אכן משתוקק לעבוד את ה' ולהשתחוות לפניו בכל ליבו ובכל נפשו.