במתקפת עמלק על מחנה ישראל במדבר אי אפשר למצוא הגיון. ישראל הנודדים במדבר היו מחנה ענק, ונדרש דחף בלתי רציונאלי של שנאה כדי לתקוף מחנה שכזה, דחף שאינו תלוי בסיבה; הכוח שמונע מהשונא את היכולת לחשוב – הוא השנאה בהתגלמותה. נבואת בלעם "ראשית גויים עמלק"[1], רומזת לכך שיש בעמלק דבר שהוא מעבר לשנאה המרחקת הרגילה, מעבר ל"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב"[2], יש בו שנאה המובילה לתקיפה פעילה. 

 
השנאה הזו ששונא עמלק את ישראל נובעת מהתנגשות בין שני כוחות העומדים תמיד זה בניגוד לזה: ישראל, בכל דרגה ודרגה שלהם, הנם בעלי הכרה ואמונה פנימית. גם כאשר נראה שאין עוד תקווה, שהעולם כולו מתנהל בשרירותיות – בני ישראל עדיין מאמינים. אמונה בלי טעם ודעת, בלי נימוקים, אמונה שאין היהודי עצמו יודע משום מה הוא מאמין, ואף-על-פי-כן – מאמין הוא. זו העיקשות של האמונה, המגיעה עד לעומק שרשו ויסודו של אדם מישראל, שהוא אכן "עם קשה עורף" במובן החיובי[3], ובתוכו גנוזה ההחלטה לא להיכנע לעולם לכוחות הרע, להחזיק תמיד בה' ובתורתו. ולעומתו – עמלק. 

 
עמלק הוא הנקודה הנמוכה ביותר, השפלה ביותר שיש בכוחות הרע. בכל מקום שיש חולשת הדעת, בכל רגע שאדם מישראל אינו רואה לפניו את דרך ה' – שם מופיע עמלק. במיוחד רבה סכנתו של עמלק כאשר אדם הולך ומתקדם רק בכוחה של האמונה לבדה, בלי להבין, ובלי להרגיש בהרגשה אמיתית וחיה את אמונתו. 

 
"מלחמה לה' בעמלק מדר דר"[4] – היא מלחמתה הנצחית של האמונה בכפירה, המלחמה של הכוחות האלוקיים נושאי האור בעולם, באלה שבאים בשם הספק וחלישות הדעת. מלחמה זו נמשכת כל עוד קיים עמלק בעולם בכל צורה שהיא, כל זמן שזרעו של עמלק – גרעיני הספק וקרירות הלב שזרע עמלק בעולם, עדיין נשארים בלב ישראל. 

 
שנאתו של המן באה מאותו שורש עמלקי. אמנם המגילה מספרת כיצד הרגיז מרדכי את המן באופן פרטי, אלא שההכללה שעושה המן לכל "עם מרדכי"[5], מצביעה על דעה קדומה – שנאה בסיסית כלפי ישראל. טיעוניו של המן (כמו הטיעונים האנטישמיים שבכל הדורות) – "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", "ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים"[6] – הם אולי נכונים מבחינה עובדתית, אך המאבק שיש להמן בישראל לא נובע מטעמים אלו, אלא מהשנאה העקרונית למי ששייך לקוטב אחר של המציאות; כולם עומדים בצד אחד, והיהודים בצד האחר, צד האמונה.

 

שורשו של הרוע 

 
שנאתו של עמלק לישראל אינה שנאה על עוול שנעשה לו, אלא התנגדות למהותו של היהודי, המסמל את הקב"ה – "עם ה' אלה"[7] – היא שמוציאה את עמלק מן הכלים. עמלק הרי היה רוצה לעקור את הקב"ה מן העולם, ומפני שאין הוא מסוגל לכך, הוא פונה אל נציגי הקב"ה עלי אדמות – עם ישראל. 

 
את ישמעאל מרגיז האיסור "לא תגנוב" ועשו מוטרד בגלל "לא תרצח"; עמלק, לעומתם, מתנגד לעיקרון – ל"אנכי ה'". כל אומה מסמלת מידה פגומה אחרת, ואילו "ראשית גויים עמלק" מיצג את הפגם השורשי, את ההפך הגמור מהקדושה. שנאה זו באה, "שלא על-פי טעם ודעת". שנאתו של עמלק היא שנאה "שאינה תלויה בדבר", ולכן אינה בטלה[8]. 

 

למה אדם עושה עבירה? בדרך כלל, משום ששיבוש הדעת ורוח שטות גורמת לה להראות טובה בעיניו, אך לא בגלל רצון של רע במהות. רצון שכזה הוא פולחן של שורש הרע, שאותו צריך למחות מן העולם. עמלק השונא לשם השנאה מוגדר כרע עצמו, ומכיוון שכך – הרי הוא שייך לפן של קיומו הלא מושלם של העולם. 

 
כתגובה לשנאה טוטאלית זו של עמלק, נולדה מלחמתם הטוטאלית של ישראל בעמלק, באופן של "זה לעומת זה עשה אלוקים"[9]. לכל המלחמות שנצטוו ישראל יש סיבה, ומלחמתם בעמלק – מלחמה של השמדה מוחלטת – היא למעלה מהסיבות. 

 
כל עוד יש רע עצמותי בעולם, העולם עוד לא שלם. רק כשמוחים את הרע, את זרע עמלק, הכיסא שלם והשם שלם, ונוצר עולם אחר, עולם בו "ה' אחד ושמו אחד"[10]. 

 

המלחמה שבתוכנו 

 
בספרי חב"ד מרבים לבאר[11], שגם בפנימיות הנפש, מחיית עמלק שייכת בכל זמן, בכל דור ובכל אדם, ואין היא שונה בעצם ממחיית עמלק בחיצוניות. 

 
הגימטריא של עמלק, שרומזת על פנימיותו, היא כידוע, 'ספק'. 

 
בספק ישנם שני מינים: 

 
הסוג הראשון הוא ספק לגיטימי. זהו מצב, שישנו עניין שהאדם אינו יודע אותו בוודאות. ספק זה יתבטל אם יהפוך העניין להיות ברור ובהיר. ספיקות מסוג זה אפשר לפתור על ידי התמודדות אתם ועם הבעיות שהם מעלים. נקודה זו של התמודדות ופתרון היא התחנה הראשונה של עמלק, הבא לעודד את הספק ולהשאירו קיים. 

 
ספק זה שיוצר עמלק נובע מניתוק בין המחשבה לרגש. אילו הלב היה מרגיש את כל מה שהשכל מבין – לא היה מקום לספקות לחוּל. אולם בפועל, גם תובנות שנמצאות במוח בבהירות, נעשות מעומעמות כאשר הן יורדות למטה – לעולמות הרגש, שם נוצרת נקודת אחיזה לספק. חייו של האדם מלאים במחשבות עליונות, אלא שהמעבר בין המחשבה להרגשה החמה, ולעיתים – אף בין ההרגשה למעשה, כרוך בקשיים עצומים – במלחמה הפנימית נגד עמלק. 

 
הניתוק בין השכל לרגש אינו שייך לעמלק בלבד, אלא הוא בעיה אנושית כללית, המכונה בספרי הקבלה והחסידות – 'מיצר הגרון'. שני המרכזים שלנו – המוח והלב, אינם צמודים. יש ביניהם מחסומים12, המונעים קשר חי, ומפרידים בין המוח והלב, בין ההבנה להתפעלות ולהרגשה. 

 
הנתק הקיים בין ההבנה להרגשה הוא המקור לכל הדברים הרעים שעושים בני האדם. פעמים שאדם יודע בוודאות שיש דבר שאינו טוב, ובכל זאת הוא עושה אותו; וכן להפך – ישנם דברים שאנו יודעים שראוי לעשותם, אך הלב אינו פועל, ואינו ממריץ לעשותם. זוהי בעיה בסיסית ומהותית, שבאופן עקרוני אין לה פתרון. [לפעמים הנתק הזה גם מגן עלינו: אם כל דבר שהיה עולה על הדעת היה מוביל לפעולה מיידית – היינו מגיעים לכל שיגעון שבעולם. מחיצה זו יוצרת מצד אחד בעיה, ומהצד השני איזון והגנה]. את הניתוק הזה מנסה עמלק למסד, וכך ליצור ספקנות קבועה.

 

דווקא לא!

 
הספק מהסוג השני הוא ספק ששייך לעמלק לבדו, הוא המדרגה של 'שורש עמלק'. 

 
שורש עמלק הוא הספק שאינו זקוק לנימוקים, העומד על האמירה "דווקא לא!". בדוגמת "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"13. העיקשות המהותית שגורמת לאדם לשאול תמיד ובכל מצב: "אז מה?", "אז למה?". 

 
לדוגמה, קורה לנו לפעמים שאנו שוכחים האם עשינו כך או כך. אנו מתאמצים להיזכר, ובודקים את כל האפשרויות, אך לא נזכרים. במצב כזה, גם אם ינסו לעזור לנו להגיע לבהירות ויאמרו לי בבירור מה היה, לא נהיה בטוחים, משום שהספק כבר מושרש בנו ומקיף אותנו. אנו מתמלאים חששות ולא יכולים לצאת מהסבך – חשש מוליד חשש, עד לכדי טירוף, ללא שום הסבר הגיוני. 

 
המנגנון של הספק העמלקי בנוי באותה צורה. הוא אינו זקוק להגיון. עלה על דעתי רעיון שטות גמור, אבל אני לא יכול לצאת ממנו. 

 
הישראליות, האמונה היהודית, משמעה שיש כוח אלוקי שמנהיג את העולם; שכוח ה' מלא את העולם; שיש השגחה פרטית על כל אדם בכל עת. עמלק מכניס בלב את הקרירות, את ההרגשה שאין צורך להתלהב כל כך, שאפשר להתייחס אל העולם בפחות רצינות. אחר-כך, באים מצדו של עמלק אשר בתוכנו, הספקות, החששות, ההשערות – "אולי...", "שמא". אפילו בשיאים הגבוהים ביותר, כאשר אדם מישראל מגיע להכרה מלאה, להשגה, לאור אלוקי השופע עליו, גם אז מתייצב עמלק בדרך – בעקשנות, בקשיות העורף אשר כל כוחות הרע כולם כנוסים בתוכה, הוא עדיין לוחש "שמא כל זה טבע, שהרי הכל הוא טבע, אין אלוקות בעולם". 

 
לילדים רבים עולה ספק, האם הוריהם הם הוריהם האמיתיים. מחשבה כזו נובעת לרוב מכך שהילד מרגיש קצת זר, ובונה על כך תיאוריות ומגדלים. באופן דומה פועל עמלק – מתוך רעיונות-רוח קלושים ובלתי מבוססים הוא מצליח ליצור ספקות באמונה. הספק אינו נולד מבסיס או טענה מסוימים, אלא מעצם קיומו של עולם התוהו, מהבל וריק, ואם רק נותנים לו מקום – הוא יגדל.   

 

להסתלק מן הספק 

 
כעת אנו מגיעים להתמודדות עם ספקותיו של עמלק. 

 
לא לחינם מכונה המאבק עם עמלק – 'מחיית עמלק'. למחות את זכר עמלק פירושו למחוק אותו לגמרי. ההתמודדות אתו היא בעזרת התעלמות ממנו ומקושיותיו. עמלק, במהותו, אינו ניתן לשכנוע, מכיוון שטיעוניו אינם נובעים מתוך עולם של סיבה. אילו היו הם נובעים מתוך סיבה והגיון, ברגע שהייתי מתמודד עם הסיבה ודוחה אותה, היה נמחק גם המסובב. המחיה הגמורה של עמלק היא רק כאשר "עין בעין יראו"14, כאשר תהיה ודאות גמורה מתוך ראיה פנימית. 

 
בזוהר[15] כתוב שגם קושיא ופירכא שמתעוררת אצל האדם במהלך הלימוד, באים מאותו שורש ממנו באה הטומאה. ההבדל בין שני סוגי הקושיות הוא, שקושיא במהלך לימוד היא סתירה לשם בניין – מפרקים ופורכים עניין על מנת לבנותו מחדש בצורה מתוקנת ויציבה יותר. שאלות מסוג זה, בנויות על היחסים שיש בין חלקים שונים של המציאות, ובאות על מנת להתאים אותם אחד לשני. אצל עמלק סוג השאלות הוא אחר: אין מטרת השאלה לברר כיצד לפעול בעולם. השאלה היא טפלה, כל מטרתה היא להיכנס עם האדם בדברים כדי לערער את דעותיו ואמונותיו. 

 
 בהירות שלעתיד לבוא 

 
במקומות רבים מבואר כי הפסוק "לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה"[16] מתאר את המצב של חוסר הבהירות הבסיסי, שבו יכול עמלק להיאחז. עמלק יכול לפגוע רק ב"נחשלים אחריך"[17], אותם אנשים שיש לו בהם נקודת אחיזה. הספק לא חל כאשר ישנה אמת ברורה, כאשר רואים "עין בעין". בהירות גמורה שכזו הייתה במעמד הר סיני, בו היה מגע ישיר עם הקב"ה. בתורת משה לא היו שאלות מפני שהיא הייתה מושלמת. משה לא היה דן בספקות, אלא פונה ישירות אל ה' – "עמדו ואשמעה"[18], ורק לאחר מותו התחילו הלכות להשתכח[19]. 

 
כך גם לעתיד לבוא, כאשר יתקיים "וראו כל בשר כי פי ה' דיבר"[20], יתקיים גם "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[21]. 

 
עד שיבוא זמנה של אותה ראיה בהירה, חג הפורים, חגה של המלחמה בעמלק, איננו עומד על הרציונאלי, ואף מהותה של אחת ממצוות היום היא  "עד דלא ידע" – למעלה מהדעת. את עמלק לא ניתן לנצח בעזרת השכל, או על ידי טענות ושכנועים. מוכרחים לגשת אליו במישור שאיננו מתייחס לשכל, אלא דוחה ומאבד אותו מכל וכל – להסתלק מן הספק.
 
 

 
[1] במדבר כד, כ. 

 
[2] ספרי בהעלותך ט, י. 

 
[3] שמות לב, ט. וראה מדרש רבה שמות סוף פרשה מב. תורה-אור קכג טור ב. 

 
[4] שמות יז, טז. 

 
[5] אסתר ג, ו. 

 
[6] אסתר ג, ח. 

 
[7] יחזקאל לו, כ. 

 
[8] במהופך לנאמר במשנה אבות ה, טז "כל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם". 

 
[9] קהלת ז, יד. 

 
[10] זכריה יד, ט. 

 
[11]  במאמרי פרשת 'זכור' ופורים.
 
[12] המכונים בחסידות "שרי פרעה" – שר המשקים ושר האופים. ראה תורה אור נז, טור ג. 

 
[13] תו"כ בחוקתי כו, יד (מובא גם בפירוש רש"י שם). 

 
[14] ישעיהו נב, ח. 15 רעיא מהימנא נשא, קכד, ב, ע"ש. 

 
[16] ירמיהו ב, ב. 

 
[17] דברים כה, יח. 

 
[18] במדבר ט, ח. 

 
[19] עיין תמורה טז, א. 

 
[20] ישעיהו מ, ה. 

 
[21] זכריה יג, ב.