נא להכיר: תחפושתו הפורימית אינה מסתירה על הגובה האדיר והמתנשא שלו. הפער הרב החוצץ בין הראשית שלו ואחריתו הוא אדיר מאוד.

אך בהיותנו נחשלים, עייפים ואינם קשורים הוא מתחזה לנו כהולך אורח מזדנב שאין בו כל איום לסכנה וזהירות יתר, אך פתע חולפת לה החמימות הנעימה שבקרבנו, ואנו חשים צינה. הרגש שבנו קופא ומילות ההתפעלות להערצה והחיבה נדומו בקרבנו.

מי הוא נגיף פוגע זה?

ראשיתו הוא סמל החוצפה והציניות ויחסו כלפי הזולת מתבטא בארס וזלזול, כשרגשותיו קפואים כליל ואינם מביעים כל שמץ של התפעלות והתרשמות...

אין זאת משום שהאינטלקט שבו צר מדי ומצומצם ואינו יורד לאותם רבדים עדינים של תפארת. חוצפתו היא הצהרה מתריסה על ריקנות מוחלטת ועל חוסר פרגון להעריך להתפעל והוא בולם בקרבו בשטתיות שכזו את אותם רגשות של השתוממות, של השתאות והתרשמות. יחס זה מופנה אף לרבונו של עולם.

"אשר קרך" הוא מצנן את החום הטבעי של נפש היהודי שנמשכת מאש ה' והוא לועג לתפיסה ואמונה בהשגחה פרטית בעולם שה' מסובב הכל לטובתו של היהודי והכרה כזו, אכן, מפיחה בו שמחה, אך עמלק "מקרר" ומפרש הכל כענין של "מקריות"... ובמילא הוא מנסה לשתק את רגשות התפעלותו של היהודי המעוררים אותו באהבה לאלוקיו.

ראשיתו הוא סמל היוהרה והשחצנות ושום זריחה של אורות ונסיונות לשנות דמות זו ולתקנה לא יועילו לשתק את הקור השטני הזה לנגד לזולת, לסתור אותה ולהתעלם כליל מאותם רשמים פלאיים שהיא מאצילה.

ואחריתו היא תנועה המזרזת ומאיצה את הרגש העצור לפרוץ על גדותיו ולטוע הרס  בגבורתיות שכזו, בחום ובסערה שאינם יודעים רסן, בעוד בראשיתו הוא בולם בחושיו ואינו מניח להם להכיר להתרגש ושלא תהיה בו כל נימה של התפעלות.

אין הוא מניח לאדם לשלוט ברגשותיו ולרסן אותם בתנועת אפוק של שתיקה או ביכולת להנמיך את לבו, כי אלה יעמדו לו לעצור בעדו את החימה האלימה.

וזה דוקא עמלק בתחפושת של גרוי והסתה, מדרבן לשפוך את החימה ולהגבירה בשצף קצף בו בזמן שראיתו מלגלג בנימה צינית:

"אין התפעלות" היא סיסמתו העוקצנית שמגמתה להביא את הזרימה השוקקת שבנו ואת עלץ הנעורים למצב של דום.

"אין התפעלות" היא הקוד של חרב רודנית בה מאיים עמלק על מי שחדווה עולצת בו, היות ונימיו העדינים קלטו את אורות הפלא המעוררים.

כשמו כן הוא: עמלק. תחושת המשטמה שלו ורגשות השטנה שבו מתבטאים במליקה. הוא משתמש בצפרני השטן שלו לערף את העורף ולנגד שלא תהיה גישה מהמוח אל הלב, כך שהקליטה המוחנית שבו העשויה להביא את הלב להתעוררות, תקפא על שמריה ולא תהיה בה זרימה נוחה וקלה אל הלב.   

ולאותם אותות ורמזים נעלמים ונסתרים, הוא אינו מניח שיבואו לגילוים ולתפישתם המעשית, היות וחרבו נטויה לשתק את החיים.

"מחה תמחה את זכר עמלק"! הוא ראוי לשבירה,זוהי הדרך היחידה לטהר אותו ולאפשר זרימה של ציונים ורשמים מראשית שמו של השם בסמל של "י- ה" אל אחריתו של שם ה' בסמל של "ו-ה".

"כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק" (בשלח)

עמלק (כס) מכסה ומסתיר על שם י-ה שלא יבוא לידי גילוי בשם ו-ה היות וענינו מליקה.. הוא אינו מניח להתבוננות בגדלות ה' לעורר את רגשות ההתפעלות של היהודי לאלוקיו... וכשהרגשות נדומו ונשתתקו, מי יתניע את המעשים ויפיח בהם נשמה, להפוך עולם מעשי זה לדירתו בתחתונים??

הוא הראשית היות והוא מהווה כח קליפה מנגד לאותה רמה של ראשית הספירות שהיא החכמה.

שבירת הכלים והסתעפות הנצוצות שנשמטו ונתלבשו בחומרי העוה"ז נתרחשו  בעולם הספירות בשלב שמתחת לחכמת ה', (בבינה) כי חכמה הוא כח המתבטל ומתאחד ואין שורר בו מצב של שבירה, ועל כן  אין שייכת בחינה של ברור ותקון לקליפה המנגדת לחכמת ה', היות ותקון שייך לותו חומר שנוצר במצב של שבירה ושלא התרחש בספירת החכמה. לקליפה זו רק מחיה ושבירה נאה כי שבירתם (כגון של כלי חרס שנטמאו) זוהי  תקנתם.

כל שמץ של חוצפה שמגמתה לערער את מעמדה של הסמכות העילאית באמצעים מנגדים של קור וצינה בהתנשאות שחצנית, יש למחות ולשבור. אין לחוצפה כל תקווה לתיקון.

ולכן קרא שמואל לשאול "הסכלת עשה" שהותיר את עמלק, היות וטעה שאול במחשבתו הסכלה כי יש לאגג מלך עמלק תקווה לברור ותקון, והוא לא ידע כי רק הכליון של עמלק ומחיתו הם האופן להפוך את העולם לדירה לה'. (ולא תקונו)
היכולת של היהודי להתנשא בנקודת העצם היהודית שלו ולהרקיע לאותם שחקי התנשאות של עמלק, תאפשר לו למחותו ולבטש אותו משם.

טיפין טיפין של מים המחלחלים לאבן, בוקעים אותה ויוצרים בה שקעועית... טיפין טיפין בעמלה של תורה ינשאו אדם לדרגה שהיא מתרוממת מעל השכל, ומשם יצליח לבטש ולהכרית את הקליפה, כך שהרצונות הזרים שלו הנמשכים אליו מקליפת עמלק יבוטלו...


ואותה התנשאות של עמלק שהבסיס שלה הם גורמים של טעם ודעת כגון חכמה, הון וחיל  עשויה לבוא לברורה, שעה שאדם מבין כי ככל שחכמתו מופלגה יותר ונשגבה יותר, הוא נדרש להשיג עוד.

הכרה זו מבטשת את מידת התנשאותו הנפסדת, וכן ההכרה שההון שלו והחיל שלו אינם מנוצלים דים, גם עשויה לטול ממנו את תנועת התנשאותו וזוהי הסיבה שתלמידי החכמים שלמדו תורה בבני ברק היו משלשלת צאצאיו של בני המן, שהרי המן ,אכן, הגזים בספרו לאשתו ורעיו את כבוד עושרו... אך התנשאות זו היתה נעוצה בסבות שעל פי טעם והגיון והיא עשויה לבוא לתיקונה ולמקור של המשכת אור התורה לתחתונים בבחינת החכמים שלמדו תורה בבני ברק. הכיצד?

"ראשית גויים עמלק" הוא הראש ותחילת העמים שהסמל שלהם הוא שבע מידות שליליות.

את כח המתאווה, את הרצון והחשק אין שוברים אך מבררים ומזככים.
את הגוף בו נתלבשה התאווה יש למחות ולעקור, וכן את כוחות המחשבה, דבור ומעשה השליליים בהם נתלבש כח המתאווה השלילי יש למחות ולעקור, אך הרצון והאנרגיה של החיים שנתלבשו בכלים אלו, יש לכוון ולפנות לאתרים הרצויים.

האפר שבפרה אדומה מורה אף הוא על אותו עקרון. יש לשרוף את הגוף בו נתלבשה התאווה, אך את הרצון וכח חיים משתוקק, מותירים בבחינת אפר.

הכיצד? החומר היסודי של כל גוף הוא העפר שבו ואליו נצטרפו האש, הרוח והמים...