בתחילת פרשת השבוע מוזכר קרבן ה'תמיד' – אותו יש להקריב בבית-המקדש תמיד, פעמיים בכל יום: בבוקר, כקרבן הראשון של היום, ולפנות ערב, כקרבן האחרון של היום. בלילה אין מקריבים קרבנות.
 
בעל "אור החיים" רואה בלילה וביום משל על הגלות והגאולה. זמן הגלות, בו אין בית-המקדש קיים וממילא אין מקריבים קרבנות – משול ללילה. זמן הגאולה, בו מיד 'בבוקר', עם הפצעת אור הגאולה, נתחיל להקריב קרבנות בבית-המקדש השלישי – משול ליום.
 
בספר תהילים (צ, ד) נאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". יומו של הקדוש-ברוך-הוא מקביל כביכול לאלף שנים של בני אדם. שבוע הוא מחזור הימים של בני-האדם, וכנגד שבעת ימי השבוע – יש מחזור זמן אלוקי בן שבעת-אלפים שנה. האלף השביעי מקביל ליום השבת והמנוחה – ובו אכן נזכה למנוחה האמיתית של הגאולה השלמה (שבוודאי תבוא הרבה לפני כן, תכף ומיד ממש, בשלהי האלף השישי, כי הרי המנוחה המובטחת באלף השביעי היא תקופה שלישית בגאולה, אחרי התגלות המשיח ואחרי תחיית המתים).
 
בכל אלף שנים – ה-500 הראשונות מסמלות את הלילה וה-500 השניות – את היום. כאשר מתוך ה-500 השניות עוברות 250 – זהו עיתוי שמקביל לחצות היום. נמצא שכיום, בשנת 5771 שנה לבריאה, אנו עומדים אפוא 'אחר הצהריים של יום שישי', משום שלפני 21 שנה, כאשר מלאו לבריאה 750 שנים מתוך האלף השישי – עברנו את 'חצות היום השישי' (כי 500 ועוד 250 זו כאמור שעת חצות). אנו הולכים ומתקרבים מאוד ל'כניסת השבת'.
 
שנת 5750 לבריאה (תש"נ) הייתה אכן שנת מפנה בהכנת העולם לגאולה. מאז העפלנו ל"זמן השיא" – הזמן המוכשר והמתאים ביותר לביאת הגאולה בפועל.
 
(התוועדויות תש"נ חלק שלישי עמוד 27)