בפרשתנו פרשת 'צו' מצווה התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". כלומר, בכל זמן ובכל מצב צריכה האש שבוערת על המזבח לבעור, ללא הפסק. 

 
ידוע שהמזבח רומז לליבו של האדם. כשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם, הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות. במובן זה יש לראות את המשמעות הרוחנית של הציווי שבפרשתנו - על האדם לדאוג לכך, שאש האהבה לה' וההתלהבות בענייני התורה והמצוות תוקד לעולם בתוך ליבו ולא תכבה חלילה. 

 
תנאי הכרחי 

 
בתלמוד הירושלמי נאמר: "תמיד - אפילו בשבת; תמיד - אפילו בטומאה". גם הלכה זו, על שני חלקיה, מלמדת אותנו הוראות בעניין אש האהבה לה'. 

 
מהותה של השבת היא ההתנתקות מענייני החולין. ביום זה עוסק האדם בעניינים שברוח, בעניינים אלוקיים, וממילא הוא מופרש לחלוטין מענייני החולין. במצב כזה הוא עלול לחשוב, שאין הוא זקוק להתלהבות בעבודת ה'; שכן הוא שקוע עכשיו בעניינים רוחניים נעלים. 

 
על כך באה התורה ואומרת: "תמיד - אפילו בשבת". אש ההתלהבות בעבודת-ה' היא תנאי הכרחי לכל דרגה ולכל מצב, יהיה העליון ביותר. 

 
אש קודש 

 
מנגד יכול להיות מצב הפוך. אנשים, שמבחינת מצבם הרוחני הירוד הם בבחינת 'טמאים', עלולים לחשוב, שאין להם קשר ושייכות ל'אש התמיד', לאהבה ולהתלהבות בעבודת הבורא. 

 
להם אומרת התורה: "תמיד - אפילו בטומאה". גם במצב רוחני ירוד יש לשמור על אש התמיד. אדרבה, אותו חום יהודי, אותה אהבה בסיסית לקב"ה, הם שיציתו בסופו של דבר את השלהבת שתוציא את האדם מהמצב הירוד ותעלהו למעלה.
רק אש הקודש בכוחה לסלק ולבער את האש הזרה של תאוות העולם הזה. וכפי שפירש המגיד ממזריטש, שכאשר "אש תמיד תוקד על המזבח", מובטח לאדם (המשך הפסוק - ) שה"לא" - "תכבה"; שכל הדברים השליליים יכלו ויסולקו מפני אש התמיד. 

 
לא התלהבות רגעית 

 
אמרה זו של המגיד ממזריטש מוסיפה הסבר על נחיצותה של 'אש התמיד' בכל זמן ובכל מצב. רק התלהבות מתמדת וקבועה בתורה ובמצוות יכולה לשלול את המחשבות, הדיבורים והמעשים שאינם רצויים. התלהבות רגעית וחולפת אין באפשרותה להגן על האדם מפני תחבולות היצר-הרע. אם אך תכבה 'אש התמיד', ולו לזמן קצר ביותר, מיד חודרים לתוך הנפש כל הרגשות והרצונות שמפניהם עלינו להישמר. 

 
על כל אחד ואחת לבחון את עוצמתה של 'אש התמיד' ב'משכן' הפנימי שלו. האם ענייני התורה ומצוותיה נעשים מתוך חיות ואש פנימית או שמא הדברים נעשים כ'מצוַת אנשים מלומדה'? כבכפייה. 

 
אבן-הבוחן לכך הוא האופן שבו הוא מקיים את התורה והמצוות - האם הוא מסתפק במילוי החובה בלבד, או הוא משתדל להוסיףולהדר במצוות. ההידור במצוות חושף את הקשר הנפשי והפנימי, והוא ביטוי ל'אש התמיד' שבנפש. כאן גם, מתגלה חשיבותה העליונה של תורת החסידות (ובעיקר חב"ד) הקבלית, המבארת בצורה עמוקה ושכלית ביותר – את שורשם וטעמן של המצוות, מה שמייצר גם את - השמחה החסידית, הידועה והמפורסמת...