בתורה בכלל, ו'בתורה-שבכתב' בפרט, כל מילה וכל אות שקולות ומדודות, ואין שום אות מיותרת. תילי-תילים של הלכות ועניינים נלמדים מייתור - של אותיות בודדות ואף מ..."קוּצוֹ של יוּד". 

 
והנה, בפרשיות ויקהל ופקודי, (כשהשנה, שהיא 'שנה מעוברת' נקראת פרשתנו : פרשת פקודי - בנפרד - מ'ויקהל'), אנו מוצאים לכאורה כפילות גדולה ובולטת: בפרשיות אלה חוזרת התורה על כל פרטי מלאכת המשכן, לאחר שהדברים כבר הובאו בפירוט רב בפרשיות הקודמות, תרומה ותצווה.   

 

אם כוונתה של התורה הייתה לומר שהמלאכה נעשתה בדיוק כציווי ה', הייתה יכולה להסתפק באמירה, שבני-ישראל עשו את המשכן כדבר-ה'?! 

 

דמיון חיצוני בלבד

 
שאלה דומה מתעוררת גם בפרשת נשא. מסופר שם, כי לאחר שסיים משה להקים את המשכן, הביאו שנים-עשר נשיאי ישראל את קרבנם לפני ה'. למעשה, כל קרבנותיהם היו זהים לחלוטין, אך התורה חוזרת ומפרטת את מה שהביא כל נשיא, כך פעם אחר פעם - שתים-עשרה פעמים! 

 
התשובה המובאת על כך היא, שרק כלפי חוץ היו קרבנות הנשיאים זהים זה לזה, אך מבחינת התוכן הרוחני והמשמעות הפנימית של הקרבנות, היו לכל נשיא 'כּווָנוֹת' ספציפיות משלו, אשר ייחדו את קרבנו - הוא... 

 
(עניין ה'כווָנוֹת', כידוע ליודעי ה'סוד' - הוא אותם העניינים האלוקיים והקבליים הקשורים לדבר, אשר חלק מעבודתם של הצדיקים המכירים אותם הוא, להתרכז גם בהם - בשעת עשיית הדבר וע"י כך לחבר בעצם את העולמות העליונים והרוחניים – עם עולמנו הגשמי והחומרי...).     

 

לכן חזרה התורה, כתבה ופרטה שוב ושוב את אותם הפרטים הגשמיים – הזהים - של קורבנות הנשיאים, ללמדך, כי לאמיתו של דבר ע"י כוונות אלו, כבר לא היה זה אותו הקורבן... 

 

שני משכנות

 
בדרך זו ניתן להסביר גם את החזרה על פרטי מלאכת המשכן בפרשיותינו: המשכן שציווה ה' להקים הוא משכן שונה לגמרי מזה שהקימו בני-ישראל בפועל. רק כלפי חוץ הוא נראה אותו משכן, אך במהותם הפנימית אלה שני משכנות שונים, וכפי שהתורה אומרת: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות", פעמיים "משכן". מכאן רמז לשני המשכנות - הרוחני והגשמי. 

 
המשכן הראשון הוא משכן רוחני שאותו מראה הקב"ה למשה רבנו בהר-סיני. אמנם מדובר שם על כסף וזהב ועל עצי-שיטים, אך כפי שהקב"ה מצווה על המשכן וכפי ששומע זאת משה רבנו וכפי שהדברים נראים בהר-סיני - העיקר שם הוא לא המשכן הגשמי אלא הרוחני. לעומת זאת, בפרשיות ויקהל-פקודי מדובר במשכן גשמי כפשוטו, שאותו בונים בני-ישראל כאן בעולם הגשמי, מחומרים גשמיים שאותם נדבו. 

 

התכלית היא כאן

 
אך אף-על-פי שהמשכן הרוחני, שאותו הראה הקב"ה למשה בהר, הוא ללא ספק גבוה ונעלה יותר מהמשכן שבנו בני-ישראל בעולם הגשמי, הייתה השראת השכינה דווקא כאן למטה. וכמו שנאמר: "ויכל משה את המלאכה", ומיד לאחר מכן: "ויכס הענן את אוהל-מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" - כי דווקא על-ידי המשכן הגשמי נתמלא רצונו של הקב"ה.

 
ומזה אנו למדים הוראה חשובה. לעיתים אנו מזלזלים ביכולתנו ובכוחנו. אדם עלול לומר: "מי אני שבכוחי לגרום נחת-רוח לקב"ה?". מורה לנו התורה, שאדרבה, דווקא משום היותנו בעולם כה ירוד ושפל, חפץ ה' בקיום המצוות שלנו.

 

רק אנו, יושבי העולם הגשמי, יכולים להכשיר את העולם להגשמת ייעודו: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", על מנת שירד הוא בעצמו ("עצמותו ומהותו") לשכון בדירתו עמנו – לנצח נצחים... 

 
קדימה משיח, אנו כבר מוכנים