בבית המקדש היו הכוהנים נוהגים לבצע שלוש פעולות עיקריות מדי יום. הקרבת קורבנות, הטבת והדלקת המנורה והקטרת קטורת הסמים, שהיוותה את הדבר החשוב ביותר במשכן[1].

במזבח הפנימי והקטן יותר, שהיה מצופה זהב והיה ממוקם בהיכל, אך לא בקודש הקודשים, היו מקטירים את הקטורת. במזבח החיצוני, מצופה נחושת, היו מקריבים את הקורבנות.

רוב חכמי המשנה, כמו גם הרמב"ם והסמ"ג, ראו קשר ישיר בין שתי הפעולות המתבצעות באותו היכל – הקטרת הקטורת והטבת שבעת נרות המנורה[2], ניקויים, החלפת הפתילות, הוספת שמן חדש והכנת המנורה לקראת הדלקה מחודשת[3].
כתוצאה מקשר זה בין שתי המלאכות, הנלמד ישירות מפרשות התורה, קבעו חכמים שהקטרת הקטורת צריכה להתבצע בזמן הטבת הנרות ובעת העלאתן, הדלקתן. הסדר הנכון, על-פיו היו נוהגים הכוהנים בבוקר הוא לכן הטבת חמש נרות, הפסקה לצורך הקטרת הקטורת, ומיד לאחר ההקטרה הטבת שתי הנרות הנותרים[4].

חכמים . Vs אבא שאול

למרות הקונסנזוס בקרב חכמים, שכמובן מכריע בהיבט ההלכתי, בכל יום בשנה, להוציא יום הכיפורים, נוהגים המתפללים לקרוא קטע מהגמרא, פרשת הקטורת, המשחזר את סדר הפעולות הנהוג באופן שונה מזה המתואר[5].
הקטע מתאר את מסורת עבודת הכהנים בבית המקדש דווקא על-פי אבא שאול, תנא בן דורו של רבי עקיבא. אבא שאול גרס כי הסדר הנכון של עבודת הכוהנים בכל בוקר הוא הטבת חמש נרות, הפסקה לטובת הקרבת קורבן התמיד במזבח החיצון, הטבת שני הנרות הנוספים, ורק לבסוף, לאחר הטבת כל הנרות, הקטרת הקטורת[6].

כמה תמיהות עולות מנוהג התפילה לקרוא את הקטע 'אביי הוה מסדר סדר המערכה ..אליבא דאבא שאול', המקובל בכל סוגי הסידורים. האחת היא מדוע נוהגים לקרוא את סדר הטבת הנרות והקטרת הקטורת על-פי אבא שאול, ובניגוד להלכה ולדעת חכמים. השנייה היא, אם אכן דעתו של אבא שאול הפכה מקובלת, מדוע בכלל מפסיקים במלאכת הטבת הנרות? האם לא נכון יותר היה שהכוהן יסיים את ההטבה של כל שבעת הנרות ורק לאחר מכן יקטיר את הקטורת? מה הערך של הפסקת ההטבה לאחר חמש נרות לטובת הקרבת קורבן התמיד במזבח החיצון? ועוד, למה דווקא ביום הכיפורים נוהגים בכל בתי התפילה לקרוא את סדר המערכה המקובל על רוב החכמים? מדוע השינוי בסדר לא חדר גם לקריאה ביום הכיפורים.

המשמעות הפנימית

אחד הכללים הבסיסיים בחסידות הוא שלכל מצווה יש טעם פנימי וערך בחיי האדם ובעבודתו היומיומית. סדר המערכה בבית המקדש מלמד על הפעולות שצריך האדם לבצע בחייו על מנת להתקרב אל הבורא ולכונן מערכת יחסים פנימית ועמוקה עמו. בית המקדש הפנימי, האישי, הוא תוצאה של תנועה נפשית ועבודת האדם. לכן נאמר בתורה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ולא בתוכו, היינו בתוך כל אחד ואחד[7].

הקרבת הבהמה שבי

המזבח החיצוני מנחושת, זה שהקריבו עליו קורבנות, הוא כנגד גוף האדם, לרבות הנפש הבהמית, הטבעית שבאדם. כשם שהגוף אוכל, כך קורבנות מזבח הנחושת הם למאכל. המזבח הפנימי, עשוי עצי שיטים מצופים זהב, שנועד להקטרת קטורת, הוא כנגד הממד הנשמתי והנאצל יותר[8]. כשם שהנשמה איננה נהנית אלה מן הריח ולא מן האוכל, כך במזבח הפנימי היו מקריבים רק את קטורת הסמים, העשויה אחד עשר סממנים. מספר שמגלם בספרות הקבלה והחסידות את מה שלמעלה מהסדר ההשתלשלות הטבעי, למעלה מהשלמות המיוצגת במספר עשר.

ההקרבה מבטאת נתינה לצורך התקרבות[9]. היא מלמדת על נכונותו של האדם להקריב מעצמו, מהצד החצוני והבהמי שלו על מנת להתקרב אל הבורא. כמו ביחסים הבינאישיים, על-מנת להתקרב לזולת, האדם נדרש להעלות קורבן מעצמו[10]. היחסים עולים מדרגה ברגע שמוותרים על האינטרסים הגשמיים, על הראייה האגוצנטרית הבסיסית. בכל פעם שאדם רוצה להיות חבר טוב יותר הוא מתבקש לוותר מעט על נוחיותו ופניותיו האישיות. מנגד, יחסים המושתתים על רבדים חומריים הם תמיד תלויי טובת הנאה. האחר נמדד בהם על-פי המידה שבה הוא משרת את התועלת האישית של חברו. הקרבה מעצמי עבור הזולת שלא מתוך אינטרס מעידה על מאמץ ונכונות להשקעה על מנת להתקרב.

התקשרות וחיבור שלא על-ידי מאבק והקרבה

הקטורת משמעותה התקשרות. היא בעלת מעלה מיוחדת שכן היא יוצרת ניחוח ארומתי המאפשר לנשמה להתקשר לדבר נעלה ממנה. הריח מגיע עד עצם הנפש, ומלמד על התחברות. לכן למשל כשאדם מתעלף נותנים לו להריח דבר מה בעל ריח חזק. קטורת מסמלת התקשרות וחיבור עד כדי הפיכה למציאות הרמונית אחת.

מסופר בזוהר שרשב"י אמר ביום הסתלקותו, כי 'בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה'[11], בקשר אחד אני קשור בקב"ה, כשמונחי הקשר נלקחים מקורבן הקטורת. מזבח הקטורת מבטא את תכלית השלמות בבניין מקדש לבורא, הן בבית המקדש הפיזי והן בעבודה הפנימית. הוא מגלם התקשרות שלמעלה מהקרבה של הבהמי. הוא מלמד כיצד האדם המצווה הופך את המצווה לאמצעי של צוותא וחיבור. הקשר של הקטורת איננו חיצוני אלא חיבור פנימי עם הדרגה הגבוהה ביותר בנפש[12]. זוהי התקשרות הנשענת על יחסים שלווים והרמוניים יותר. בהקבלה ליחסים האישיים בני הזוג אינם נדרשים לתת מעצמם אלא להתחבר, להרגיש אחד.

מאחר והקטורת היא עבודה אישית, עצמית, של מעמקי הנפש, ולא של הקרבת הצדדים החיצוניים, אף אדם לא היה נשאר בהיכל בזמן ההקטרה ועד שהיה יוצא הכהן שהיה מקריב את הקטורת. לכן גם ביום הכיפורים הכהן הגדול היה נותר ביחידות בקודש הקודשים ומקטיר קטורת.

הקראת פרשת הקטורת היא מעין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. היא מזכירה ומגלה את היחידות הגבוהות בנפש הדבוקות בבורא.

המנורה והנשמה

המזבח הפנימי היה מוצב בהיכל, בין המנורה לשולחן לחם הפנים. הדלקת המנורה מבטאת את ביטוי הפוטנציאל הנשמתי. את הקשר בין הגוף והנשמה והמאמץ של הנשמה להאיר את העולם. הנרות הם גילוי טבעי של מה שלמעלה מהטבע. שבעה קני המנורה הם הנשמות המאירות בעולם, והם גם המידות, שמתוארות בשבע הספירות.

'נר ה' נשמת אדם'[13], מלמד שלמה המלך. הלהבה מטפסת מעלה, כמו מבקשת להשתחרר מן הפתיל. אך בעוד היא שואפת מעלה, להתאחד עם האין, אין לה ברירה אלא להדק את אחיזתה בפתיל ולשתות את השמן בקנה המנורה, המזין את קיומה.  האור נוצר על-ידי התנועה הדיאלקטית של הנרות – תנועה אל האין וחזרה.

הנשמה, כמו הלהבה, כמהה לשחרור מהחיים החומריים ולהתאחדות עם מקורה. אולם אם היא תצא מהגוף, לא תוכל להשפיע על העולם הגשמי. כמו באדם, במנורה חוברים שני הקטבים, הלהבה והשמן, הנשמה והגוף.

מצב של העלם

כעת לאחר הכרת הערך הפנימי של כל אחד מעבודות המקדש, ניתן לענות על השאלות שהועלו, ולהסיק מהן את הדרך של האדם אל אלוקיו.

חכמים קובעים כי שלמות ההתקשרות וההתחברות לבורא מתגלית על ידי הנרות. לכן, על-פי ההלכה, ולא כדעת אבא שאול, עבודת הקטורת הייתה באמצע הטבת הנרות. על-פי חכמים יש להפסיק את הטבת הנרות לאחר הטבה של חמש נרות על מנת להקטיר קטורת. הקטרת הקטורת מקדמת עילוי בהדלקת הנרות. לאחר הקטורת יש גילוי רב יותר של הנרות. שתי הנרות האחרונים, המקבילים לשתי המידות – יסוד ומלכות, דולקים טוב יותר, או מתבטאים טוב יותר בעולם כשיש התקשרות פנימית.

לכן על-פי הרמב"ם, הכהן שסיים להקטיר את הקטורת ממתין לחברו, הכהן המטיב את הנרות, כך שעל ידי הנרות תתגלה ההתקשרות הנעלית ביותר עם הבורא. הצוותא וחיבור שבעצם הציווי על הקטורת מתגלה על ידי הדלקת הנרות.
כשהמתפלל קורא את הפסוקים שקשורים בהכנת הקטורת והקרבתו, הוא אמור להזכיר את החיבור של עצם הנשמה עם הבורא, שהיא היא המקור לכך שהאדם יכול לבנות בתוכו משכן לבורא. ההתקשרות הזאת צריכה להתגלות על ידי המנורה, על ידי שמורידים את הקשר לחיי המציאות ומחדירים אותו בתוך עולם כמנהגו נוהג.

ובכל זאת, בתפילה קוראים את דעתו של אבא שאול משום שמאז חורבן המקדש אנו מצויים במצב של העלם[14]. של ריחוק רב מדי מהבורא וחוסר יכולת להכיר בקשר הפנימי והאמיתי.

אנחנו כמו אביי, בנים יתומים. אביי, אמורא בבלי וראש ישיבת פומפודיתא, היה יתום מאב ומאם[15], ומכאן גם שמו, ולכן הוא המכריז על סדר המערכה על-פי אבא שאול.

בשל ההסתר בו אנחנו מצויים, בתוך הדלקת הנרות אנחנו לא מדליקים את הקטורת, כי אם מקריבים את קורבן התמיד.

בימינו, בזמנים של העלם והסתר, על מנת לגלות את הקשר הפנימי, את נקודת היחידה של הנפש שתוסיף בהארה החיצונית של האדם, אנחנו צריכים להקדים ולהקריב מעצמנו, להקריב את האגו ותחושת הישות. רק לאחר מכן נוכל להתפנות להתקשרות הפנימית, המענגת, עם הבורא.

אבא שאול מציע שגם עבודת הקורבנות הנחותה תתגלה בכוחות הגלויים, באור המנורה, עוד קודם להקטרת הקטורת.
ביום הכיפורים, מאחר ואנחנו נמצאים בזמן של התעלות, אנו קרובים יותר לבורא ולכן סדר הטבת הנרות משתנה. אז באמת קוראים את הסדר על-פי הרמב"ם וההלכה, לפיו קודם מטיבים חמש נרות, מקטירים קטורת ולבסוף מטיבים את שני הנרות הנותרים. לכן גם העבודה המרכזית של הכהן הגדול ביום הכיפורים הייתה הקטרת קטורת. ביום הכיפורים אין צורך להקריב את החלק החיצוני. החלק הפנימי שבאדם מתעלה כתוצאה מעיצומו של יום. קשר זה נמשך לאורך כל השנה, אולם בשל ההסתר והעוצמה של פיתויי העולם החיצוני, וכדי להתקרב לבורא, הוא דורש קורבן מקדים מהאדם, קורבן התמיד[16].

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] ראו תנחומא תצוה טו, 'שנעשה המשכן וכל כליו.. לא ירדה השכינה עד שהקריבו קטורת'.

[2] ראו תנחומא תצוה, טו בתחילתו: '…שמן וקטורת ישמח לב..'; בחיי ריש פרשת תצוה; הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ו הלכה ג-ד; יומא, יג, ב; יד, א.

[3] קשר העולה גם מפרשת תשא, ל, לד ואילך

[4] לעניין הדעות השונות באשר לסדר ההדלקה ראו באנציקלופדיה התלמודית בערך הדלקת הנרות.

[5] יומא לג, א.

[6] ההפסקה בין הטבת חמשת הנרות לשניים האחרונים נלמדת מכפל המילים בבוקר בבוקר פסוק בסוף פרשת תצוה – 'והקטיר עליו אהרון קטורת סמים, בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה'.

[7] ראו אלשיך על הפסוק מתרומה כה, ח.

[8] ראו מדרש תדשא, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, פרק י"א.

[9] ראו ספר הבהיר סימן מו (קט) ועוד.

[10] את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ו'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך', ניתן לקיים רק כאשר פוחת ערך הצרכים הגופניים, ועל ידי כך שחרור הנפש לצאת מגלותה בגוף. נושא זה מבואר בהרחבה במאמרים חסידיים המבוססים על לב התניא: לקוטי אמרים, פרק לב.

[11] אדרא זוטא – זח"ג רפח,א. רצב,א.

[12] רמז אחד להתקשרות עם דרגת יחידה הוא בכך שהמזבח עשויה אמה יחידה על אמה יחידה. וגם סממני הקטורת, אחד עשר במספר מסמלים את הכוחות שלמעלה מסדר השתלשלות עשרת הספירות. עצמות ומהות שהיא למעלה מהספירות.

[13] משלי כ כז.

[14] ראו את פרוש הרבי על הבית יוסף אורח חיים סימן מ"ח.

[15] ראו שער הגלגולים הקדמה ל"ד.

[16] מבוסס על שיחת הרבי תשנ"ב כרך ב', חנוכה – כ"ז אדר א (בלתי מוגה), ובהשראת שיעורו המקסים (כרגיל) של הרב גייקובסון בנושא (באנגלית).