מַחֲזֶה נָדִיר רָאֲתָה הַחֻרְשָׁה הַוָּתִיקָה בְּעֶרֶב לַ"ג בָּעֹמֶר.

בֵּית הַסֵּפֶר יָצָא לִפְעִילוּת מְאֻרְגֶּנֶת בַּחֻרְשָׁה הַסְּמוּכָה. הָאֵרוּעַ הַזֶּה כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ לֹא הָיָה נָדִיר בִּמְיֻחָד. זוֹ מָסֹרֶת שֶׁל שָׁנִים: הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִים אֶל הַחֻרְשָׁה, עוֹשִׂים 'עַל הָאֵשׁ', מִשְׁתַּתְּפִים בְּהַפְעָלוֹת מְגֻוָּנוֹת, וְשָׁבִים הַבַּיְתָה עִם רֵיחַ חָרוּךְ בַּבְּגָדִים, וְחִיּוּךְ מְרֻצֶּה עַל הַפָּנִים...

הַשָּׁנָה הֶחְלִיט אָבִי, מְנַהֵל הַפְּעִילוּת, לַעֲרֹךְ בַּחֻרְשָׁה תַּחֲרוּת חֵץ וָקֶשֶׁת. אֶת הַחֵץ וְהַקֶּשֶׁת יָצְרוּ הַיְּלָדִים בְּכֹחוֹת עַצְמָם, וְסִמְּנוּ אֶת שְׁמָם עַל הַחִצִּים.

'שֶׁטַח הָאֵשׁ' סֻמַּן הֵיטֵב בַּחֲבָלִים וּבְשִׁלְטֵי אַזְהָרָה. הַיְּלָדִים נֶעֶמְדוּ בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה, דָּרְכוּ אֶת הַחִצִּים, וְ... פְּססס, קוֹלוֹת שׁוֹרְקָנִיִּים חָתְכוּ אֶת הָאֲוִיר. הַחִצִּים הִתְעוֹפְפוּ לָהֶם עַד שֶׁתַּשׁ כֹּחָם וְהֵם נָפְלוּ שְׁדוּדִים עַל הָאָרֶץ.

כָּאן מַגִּיעַ הַמַּחֲזֶה הַנָּדִיר שֶׁגָּרַם לַחֻרְשָׁה לְהָרִים גַּבָּה בְּהִשְׁתָּאוּת:

הַחֵץ שֶׁעָבַר בְּמֶרְחָק נִכָּר אֶת כָּל הַחִצִּים וְהוֹתִיר אוֹתָם מְבֻיָּשִׁים מֵאָחוֹר, הָיָה הַחֵץ שֶׁיָּרָה יְרַחְמִיאֵל.

יְרַחְמִיאֵל, אִם לֹא יְדַעְתֶּם, הוּא הַ'צַּדִּיק' הָרִשְׁמִי שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר כֻּלּוֹ. מֵאָז שֶׁנִּכְנַס יְרַחְמִיאֵל לְכִתָּה א' וְעַד עַתָּה, בִּהְיוֹתוֹ בְּכִתָּה ז', לֹא הִצְלִיחַ אַף אֶחָד לִגְזֹל מִמֶּנּוּ אֶת הַתֹּאַר הַמְּכֻבָּד.

יְרַחְמִיאֵל מִצְטַיֵּן בַּלִּמּוּדִים, הוּא טוֹב לֵב וְצָנוּעַ, אֲבָל בְּכָל הַקָּשׁוּר לִמְיֻמָּנֻיּוֹת חֶבְרָתִיּוֹת מִסּוּג זֶה אוֹ אַחֵר, הוּא נוֹחֵל כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ. נִחוּשִׁים הִתְעוֹפְפוּ מִפֹּה וְעַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה, כֵּיצַד הִצְלִיחַ יְרַחְמִיאֵל לִשְׁלֹחַ אֶת הַחֵץ שֶׁלּוֹ רָחוֹק כָּל כָּךְ, בּוֹ בִּזְמַן שֶׁנָּדָב, אַלּוּף מִשְׂחֲקֵי הֶחָצֵר, אֲפִלּוּ לֹא הִתְקָרֵב...

כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ אֶת הַצַּלָּף הַמִּצְטַיֵּן בְּעַצְמוֹ, הוּא עָנָה בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף בַּיְשָׁנִית.

וְזֶה הַסּוֹד אוֹתוֹ הִסְתִּיר יְרַחְמִיאֵל: כְּדֵי שֶׁחֵץ יָעוּף רָחוֹק יוֹתֵר, יֵשׁ לִמְתֹּחַ אֶת הַמֵּיתָר כְּלַפֵּי מַטָּה. כְּכָל שֶׁמֵּיתַר הַקֶּשֶׁת יִהְיֶה נָטוּי יוֹתֵר לְכִוּוּן מַטָּה, כָּךְ יַגִּיעַ הַחֵץ לְמֶרְחָק רַב יוֹתֵר.

הַכְּלָל הַזֶּה נָכוֹן לֹא רַק בְּמִשְׂחָק שֶׁל חֵץ וָקֶשֶׁת, אֶלָּא בְּעִקָּר בַּחַיִּים עַצְמָם. כְּדֵי לְהַגִּיעַ רָחוֹק יוֹתֵר בְּרוּחָנִיּוּת, צָרִיךְ הָאָדָם לְהַנְמִיךְ אֶת עַצְמוֹ כְּכָל הָאֶפְשָׁר. אָדָם שֶׁמִּתְרוֹמֵם גָּבוֹהַּ, מִתְנַשֵּׂא עַל אֲחֵרִים וּמִתְגָּאֶה, לֹא יַגִּיעַ רָחוֹק מִדַּי. דַּוְקָא הַצָּנוּעַ וְהֶעָנָו, שֶׁשָּׁפָל בְּעֵינֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מַבְלִיט אֶת מַעֲלוֹתָיו, הוּא זֶה שֶׁיַּגִּיעַ הֲכִי רָחוֹק...

(מְעֻבָּד ע"פ הִתְוַעֲדֻיּוֹת תשי"א ח"ב ע' 80)