"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. ועשית על שוליו... פעמון זהב ורימון... ונשמע קולו בבואו אל הקודש". (כח, לא'-לה').

השמעת קול הפעמונים הייתה כה חשובה, עד שהתורה ממשיכה ואומרת "ולא ימות" רק עם קול הפעמונים תהיה עבודתו של הכהן הגדול מושלמת, ובהעדר הקול הרי נפגעים חייו של הכהן הגדול עצמו!

הסבר הדבר: הכהן הגדול עשה את עבודתו במקדש בשליחות כל העם. כאשר נכנס הכהן הגדול אל הקודש הוא "לקח" עימו פנימה את כל חלקי העם, גם את אלו שבבחינת "שולי המעיל" – האנשים שהם רחוקים מ-ה' ומתורתו. אנשים אלו, כאשר הם מחליטים להיחלץ ממצבם הרוחני הירוד ו"לברוח" מהרע, אין הם עושים זאת "לאט לאט" ובניחותא, אדרבא: הם מתעוררים ופורצים לעצמם דרך "אל הקודש" בבת אחת וברעש גדול, מתוך סערה של קדושה – בדומה לטובע המשווע בכל כח גרונו כי יחלצוהו מן המים הזידונים המאיימים על חייו.

מכיון שהכהן הגדול הוא השליח ומייצג גם יהודים מהסוג הזה, לכן גם כניסתו אל הקודש הייתה בקול צלצול פעמונים, כסמל לזעקת בריחתם מן הרע, של אותם יהודים, שבבחינת "שולי המעיל".

דורנו הוא הדור האחרון לגלות, "דור שולי המעיל", ועלינו לדאוג לו ל"פעמונים". במילים פשוטות: כשעוסקים בעבודת הקודש, לקרב את ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים, אין לעשות זאת בהסתר ובהחבא, אלא מתוך רעש של קדושה. אין להתבייש מלצאת לרחובה של עיר ולהכריז: יהודים! שמעו דבר ה'! בואו והניחו תפילין! קבעו מזוזה בפתח הבית, וכדומה.

בזכות קול רעש הקדושה נזכה בקרוב ממש לקיומו של הייעוד: "והיה ביום ההוא יתקע שופר גדול", שופר הגאולה, ונשמע את קול השופר ה"מבשר מבשר ואומר": הנה משיח בא.