"כל חלקי התורה שנתגלו בכל דור ודור - הם המשך אחד של ה"קול גדול" שהיה במתן-התורה" - הרבי מליובאוויטש

קול גדול ולא יסף (דברים ה,יט)

בפרשת 'ואתחנן' מזכיר משה לבני-ישראל את מעמד מתן-התורה, שבו נתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו לעיני כל העם. את קולו של הבורא שנשמע בהר-סיני מתאר משה במילים: "קול גדול ולא יסף" (שלא היה לו סוף).

מה הכוונה שהקול הזה לא פסק? מביא המדרש כמה פירושים, ומהם: א) הקול "נחלק לשבע קולות והם נחלקים לשבעים לשון"; (כל לשונות העולם...) ב) הקול לא פסק, אלא הוא מוסיף ומתגלה בכל תקופה על ידי הנביאים והחכמים שבכל דור - "ממנו נתנבאו כל הנביאים".

הקב"ה בעצמו

סיפורי התורה נועדו, כידוע, לאלפנו לקח בעבודת-ה'; מהי אם-כן ההוראה הטמונה בסיפור על ה"קול גדול ולא יסף" שהיה במתן-התורה?

יחודו של מעמד הר-סיני הוא בכך, שבו ניתנה התורה בדרגה העליונה ביותר. על המילה "אנכי (ה' אלוקיך)", הפותחת את עשרת הדברות, אומרת הגמרא, שהיא ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית" (בארמית = אני את עצמי כתבתי ונתתי). כלומר, במתן-התורה גילה הקב"ה את עצמו ממש לכל יהודי ויהודי.

רצף אחד

היה אפשר לחשוב, שהתגלות כה עליונה הייתה רק בתורה שניתנה בעת מעמד הר-סיני, ואילו שאר ענייני התורה, שנתגלו על ידי הנביאים והחכמים בדורות המאוחרים יותר, אין בהם הכוח של מתן-התורה. אמנם, ברור שהנביאים והחכמים לא אמרו, חלילה, דבר מעצמם, אלא "רוח ה' דיבר בם ומילתו על לשונם, אבל היינו יכולים לחשוב שאין זה דומה לאותה התלבשות של הקב"ה עצמו ממש בעשרת הדברות.

לכן נכתב: "קול גדול ולא יסף", לומר לנו: כל חלקי התורה שנתגלו בכל דור ודור - הם המשך אחד של ה"קול גדול" שהיה במתן-התורה. הווה אומר, שבכל הדינים והמנהגים, שקבעו חכמי-ישראל בכל הדורות, מתגלה הקב"ה בעצמו, וכאילו הוא עצמו אמרם באופן ישיר, ממש כפי שהיה במעמד הר-סיני. רצה ה', שדברים מסויימים יתגלו, בזמן המתאים להם, על-ידי הנביאים והחכמים שבכל דור, אך במהות הדברים הם הֶמשכוֹ של אותו "קול גדול".

(חשוב לדעת, כי נביאים וחכמים אמיתיים אילו, שהציבור קיבל דעתם ותורתם כ'דעת תורה', וכ'מסיני' - התקבלו  רק אחר, שנבדקה ואוּמתה תורתם והנהגתם האישית, ע"פ כל קריטריוני התורה וההלכה של קודמיהם - גדולי הדור האמיתיים...)  

תורה בשבעים לשון

נוסף על כך אומר המדרש, ש"ולא יסף" מכוון לתרגום התורה לשבעים לשון. כאן מלמדת אותנו התורה, שגם דברי התורה השייכים לאומות-העולם – 'שבע מצוות בני-נוח', שאותן צווה על ישראל לכפות גם על אומות-העולם- אינם דבר צדדי ושולי, אלא הם חלק מאותו "קול גדול" של מתן-התורה.

יש בזה רמז נוסף, לזמן שעם-ישראל נמצא בגלות ומדבר ב"שבעים לשון". הרי המטרה הפנימית בכך היא, שהיהודים יקדשו את העולם כולו ויגאלו את ניצוצות הקדושה שבכל מקום בעולם. (הווה אומר, שישתמשו וינַווטוּ  את כל 'ענייני החולין' שבעולם - למטרות הקדושה והטהרה... ועל זה אומרת התורה: כשיהודי לדוגמא מדבר ב"שבעים לשון" בענייני פרנסה וכדומה, ועושה זאת 'לשם-שמים'.  

יש גם בנו את אותו הכוח של ה"קול גדול" שהיה בהר-סיני. תארו לכם.