"אנכי ה' אלוקיך גו'" - הדיבר הראשון בעשרת הדברות - אינו רק סיפור שה' הוציא את ישראל ממצרים, אלא גם ציווי להאמין באמונה שלימה שהוא אחד ויחיד ואין עוד מלבדו, הוא בורא העולם ומנהיגו ואין שום מאורע המתרחש בעולם שאינו מאיתו.    

 

אברהם אבינו, ראש המאמינים, נולד להורים עובדי אלילים ולא חונך על ברכי האמונה בה', אבל כשגדל והתעמק בדעתו הבין והכיר בה' אחד המנהיג את העולם. ממנו עברה האמונה בירושה ב'גֶנִים' הטבעיים של צאצאיו לדורי דורות, שכל יהודי ויהודי מעצם טבעו מאמין בה' - "ישראל מאמינים בני מאמינים", גם מי שלא יתבונן בשכלו בפלאי הבריאה וכו', מאמין בעמקי לבו בה';    

 

וציווי התורה "אנכי ה' אלקיך" הוא שלא נסתפק באמונה הטבעית הקיימת בלבנו, אלא נעסוק בה בתמידיות ונעורר אותה על-ידי מחשבה והתבוננות. וככל שנרבה לעסוק להתבונן ולעסוק באמונה - כך נוסיף לעורר וללבות אותה, עד שנחוש אותה בחיי היום יום בכל עת ובכל שעה. הדרך היעילה ביותר להחיות את האמונה בה', היא על-ידי לימוד תורת החסידות, המבארת את גדלות הבורא וכוחותיו.  

מתוך האמונה בא-ל אחד צומחת המידה המופלאה של הביטחון הגמור בו: כשמאמינים שהוא מנהיג ומנהל את העולם וכל דבר קטן כגדול, אינו מקרי ואינו נקבע ברצון הנבראים או בחוקי הטבע, אלא הוא מכוון ומנווט מאת ה', או אז בוטחים בו, שיעשה את הטוב והנכון עבורנו.    

 

ניסיונות ובלבולים רבים - טרדות וקשיי הפרנסה, בעיות בריאות, סכנות ופחדים וכו' - מפריעים לביטחון בה', אבל המאמין באמת האלוקית מתעלם מכל אלו, ובוטח בו בצורה מוחלטת, מתוך הבנה שה' הוא הבעל-הבית האמיתי על העולם, וברצותו יתבטלו כל האויבים וימלאו משאלות לבנו לטובה.    

 

כמה מאושר אדם הבוטח בה', הוא מקבל כל מאורע והתרחשות בשמחה וטוב לבב, בשלווה ומנוחת נפש, כי הוא משליך יהבו על ה' באמונה שלימה שהכל מאתו יתברך והוא בטוח שכל מה שמתרחש סביבו עושה ה' לטובתו. לאדם הבוטח אין טרדות ודאגות ממה יתפרנס מחר, כי אפילו שאינו מוצא סיכוי טבעי לפרנסתו - הוא בוטח בה', כדברי התניא: "לבו  בטוח בה', כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום .. בלי שום ספק".    

 

ביטחון אמיתי הוא כשסומכים אך ורק על ה' ולא על כוחו ועוצם ידו, שכלו ותבונתו, שלו או של חברו, ככתוב "השלך על ה' יהבך", שלא להישען על שום דבר בעולם אלא רק על ה', רק כך מקיימים בשלמות את הדיבר הראשון בעשרת הדברות - "אנכי ה' אלוקיך גו'".  

 

בין אמונה לבטחון   למרות הדמיון בין 'אמונה' ל'בטחון' הם אינם דבר אחד, אלא שני דברים - הנה ההבדלים הבסיסיים ביניהם:  

 

1) אמונה אינה תקווה שיהיה טוב, אלא הכרה שכל מה שמתרחש זה מאת ה', אבל אין הכרח שהכל יהיה טוב - אולי ה' רוצה להעניש ולעשות רע; אבל בטחון זה וודאות שיהיה טוב, סומכים בה' שיתן חיים טובים ומאושרים, בריאות, משפחה וכו'. על האדם הבוטח שרויה אווירת מרגוע ושלוות נפש אמיתית ופנימית, משום שאין לו שום דאגות ופחדים, בכל מצב הוא בוטח בה' שיעשה את הטוב עבורו.  

 

2) האדם המאמין יכול לחטוא נגד רצון ה', כמו שאמרו חז"ל שגנב בעת שהוא גונב, הוא מאמין בה' ומתפלל אליו שיסייע בידו להצליח במעשה הגניבה שהוא חטא נגד רצון ה'; אבל האדם הבוטח בה' באמת, וודאי שלא יגנוב ויעבור נגד רצון ה', שכן הוא בטוח שה' ישלח לו פרנסה די צורכו ואינו צריך לחטוא בגניבה.  

 

3) אמונה היא דבר תמידי, בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה, מאמינים ומכירים באמת האלוקית; אבל מדת הביטחון מתגלית בעיקר בשעת מצוקה - בשעה שנקלעים לצרה שאין דרך טבעית להיחלץ ממנה, או אז אינו מתיאש ומאבד תקווה, והוא בוטח בה', ככתוב "מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'".    

 

[4) אצל הבוטח בה' מורגשת מציאותו האישית, שהוא סומך ובוטח שה' יתן לו את צרכיו, ואילו המאמין שוכח מצרכיו האישיים והוא מתמסר כולו לה', ובלשון הרבי: אמונה היא ביטול ויציאה מהמציאות העצמית, מתוך ההרגש שכל מה שבידו אינו שלו אלא של ה'].  

הנה סיפור על אחד הצדיקים מצאצאי הבעש"ט - המשקף את ההבדל היסודי בין אמונה לבטחון:    

 

שריפה גדולה פרצה בעירו של הצדיק שכילתה את רוב בתי העירה ואף את בית הצדיק, באותה שעה עקר הצדיק מושבו לעיר אחרת, וכה פירש מעשיו: גם בשעה שביתי נשרף אני מאמין בה' ושמח ומודה לו על כל אשר עשה עמדי, לכן לא ראוי שאני ישאר בעיר שכל תושביה עצובים על שרפת בתיהם.    

 

אלמלא פגעה השריפה בביתי, הייתי חייב להצטער כדי להשתתף בצער אחי [כשם שמשה רבנו כישראל היו בצער במלחמת עמלק, אף הוא הצטער וישב על אבן ללא כרים וכסתות], אבל עתה שגם ביתי נשרף הריני רשאי ואף מחויב לקבל יסורים באהבה ושמחה, לכן אין מן הראוי שאדור עמהם ואהיה שמח בין המצטערים, בשל כך עוקר אני דירתי לעיר אחרת, שם אוכל לשמוח בלי לפגוע באיש.    

 

הנה דוגמא לאמונה מושלמת בה'. הוא הכיר שכל מה שנעשה זה מאת ה' 'וחייב אדם להודות ולשמוח על הרעה כשם שהוא מודה ושמח על הטובה', כי הכל מאתו יתברך; אבל מדת הבטחון ענינה לפעול בכוח הבטחון שיהיה רק טוב ולא רע.  

בזוהר הקדוש  מסופר על רבי ייסא, אחד מחבורתו הקדושה של רשב"י, שהיה נוהג להתפלל לה' בדרך מיוחדת: לאחר שהביא מזון לביתו לפני שהכין סעודתו, התפלל לה' שיתן לו מזון ואז המתין שעה אחת ואמר על אותו מזון שהכין מראש: "הנה המזון שקיבלתי מאת ה'" ורק אז ניגש להכין סעודתו. והזוהר משבח הנהגתו זו של רבי ייסא ומליץ עליה את הכתוב בתהילים "רוצה ה' את .. המיחלים לחסדו", "הם המצפים ומחכים כל יום ויום ומבקשים מזונותיהם מאת ה'".    

 

ולכאורה הנהגתו תמוהה מאוד: הלא המזון היה בידו כבר לפני התפילה, אם-כן איזה משמעות יש לתפילתו והמתנתו, דבר הנראה כמשחק, ומדוע לפי הזוהר זו דרך מופלאה ונשגבת בביטחון בה'?    

 

כי בדרך-כלל מתי נזקקים למדת הביטחון רק כשחסר משהו, או כשיש קושי או מחלה שלא מצליחים לגבור עליה בדרך הטבע, או אז מעוררים את הביטחון בה' השליט בטבע, שברצותו יתן את כל צרכינו ויסיר את כל המניעות והעיכובים וירפא מכל החולאים, אבל דבר שאותו משיגים בדרך הטבע, כמו אדם צמא העומד ליד מעין מים, שבקלות יכול למלאות כוסו במים ולהרוות צמאונו - אינו נזקק לבטחון בה' שיצליח במעשיו;    

 

אולם רבי ייסא הרגיש אחרת: גם דבר שהשיג בדרכי הטבע ואפילו דבר שכבר נמצא ברשותו, הוא האמין והפעיל את הביטחון בה'. לכן כשרצה לאכול מזון שכבר מצוי בביתו, ביקש מה', והמתין שעה עד שה' יתן לו, וכך סעד לבו מתוך תחושה שאינו אוכל את האוכל שלו, אלא את האוכל שה' נתן לו עכשיו! זו דרגה מופלאה בבטחון בה' להחשיב גם פעולה והשגה של דבר בדרך טבעי, כנתינה מאת ה'!  

לכאורה ניתן לשאול מדוע לאדם הבוטח בה' יש מנוחת נפש, אולי משמים גזרו על האדם עונש בשל חטאיו ומעשיו הלא טובים, ומאין ביטחונו שיהיה לו טוב?   כי לבטחון כוח השפעה נשגב ביותר, אפילו לשנות ולהפוך את הגזירות הרעות שנגזרו משמים:    

 

בזכות הביטחון האמיתי והמוחלט בה', שהאדם משליך את כל יהבו בה' והוא בטוח שה' ייטיב עמו בטוב הנראה והנגלה ואין לו שום דאגות ופחדים - הרי עצם הביטחון ממשיך עליו שפע ברכות וכוחות להגן עליו ולהיטיב עמו בכל המצטרך, ובלשון חכמים: אף אם אינו ראוי מצד עצמו לטוב - מדרך הביטחון להמשיך חסד חינם על הבוטחים בה', אף שהצרה היתה ראויה לבוא עליו בגין מעשיו.  

הסמ"ק מקשר את מצוות האמונה בה' הנלמדת מהפסוק "אנכי ה' אלוקיך גו'" למצוות האמונה בביאת המשיח, ואלו דבריו: אנכי ה' אלוקיך, אמר ה' כשם שאני רוצה שתאמינו שהוצאתי אתכם ממצרים כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם עתיד לקבץ אתכם ולהושיע אתכם ברחמים.    

 

מסימני עיקבתא דמשיחא זה רפיון באמונה, ולכן, אומר הרבי, צו השעה לנהוג להיפך: לעסוק בלימוד עניני גאולה ומשיח, כי כפי שלימדונו גדולי ישראל בזכות האמונה והבטחון בביאת המשיח נזכה לגאולה הקרובה, וכבר בתלמוד אמרו שכל אדם מישראל יישאל האם "ציפית לישועה".    

 

גדולי ישראל חיו באמונה ובטחון גמור שעוד רגע אחד יבוא המשיח ולא ידחה בואו אפילו בשעה אחת. היו גדולים שהכינו ליד דלת ביתם בגד שבתי מפואר ומיוחד להיות מוכנים ומזומנים כל רגע ללבוש לקראת בביאת המשיח, והמהרש"א כתב שהחושבים שקץ הגאולה רחוק עלולים להתייאש ולשכוח לחלוטין מהגאולה, לכן צריך כל העת לחשוב ולזכור שגאולתנו קרובה לבוא, ככתוב "כי קרובה ישועתי לבוא".    

 

חיזוק האמונה והבטחון שהנה הנה פוקחים את העינים ורואים את מלך המשיח, יחיש את ביאת הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש. נאו.