מהי משמעותו ההלכתית של ט"ו בשבט ולמה נידונים העצים דווקא ביום זה ● מדוע לא נאמר: "כי איש", ומה מקומה של תמיהה בהשוואת האדם לאילן? ● איזה נקודה במערכת דמותו של האדם מקבילה לצומח ומהו התפקיד שמשחק האדם באוכלו את פירות האילן?
ט"ו לחודש הוא, אומנם, יום שהירח משקף לעולם במלואו את קרני השמש הזורחות עליו, ועובדה זו מורה על עליונותו של יום זה במזל הגובר של העם, הנמשל לירח בהתבטלותו לשמש, היא מקור ההארה שלו ובנמשל מתגלם הדבר בהגנתו של ה' על העם מפני הרע, בהשפיעו אליו את מירב השפע...
ואולם, מהי ייחודיותו של חודש זה, בנוגע לנדון ומה קורה באדמה ביום זה ושההשלכה של עובדה זו ניכרת בלבלובם של העצים?
ארבעה חודשים של ירידת המטר ארצה ממועד תחילתו, בט"ו תשרי, מספקים לאדמה בארץ ישראל את מרבית מימיה של שנה זו. בנקודה זו של ט"ו בשבט, מתחדש כח צמיחתה של הארץ בהניבה את פירותיה בראשיתו של לבלוב הניצנים ובראשם ניצן השקד הממהר לצמוח קודם לשאר.
פירות שנמצאים בעץ בעידן זה, למעשה, שתו את מימים מגשמי שנת האשתקד.
אופי המעשרות שבו מחוייבים להפריש מפירות האילן בארץ, מותנה במועדם של הגשמים שהזינו פירות אלו. פירות בשלים על העץ בימים אלו מחוייבים במעשר של שנת אשתקד, שהרי שאבו את חייהם מהגשמים של אשתקד. נצנים מלבלבים עתה ויהפכו לעץ פרי בעתיד, הורוו ממי שנה זו ומחוייבים במעשר של שנה זו.
יום הצמיחה של כל בריה הוא העידן, בו עורך ה' סקירה לאורך חייה עלי יקום, ומן הראוי להתפלל אז עבור נשפט זה. ומאחר והאדם נמשל לעץ, הרי שגם הוא נדון אז, ומהנכון שאף הוא יתפלל אז, על הצלחותיו בחיים.
בין עץ לאילן
"כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" שואלת התורה בספר דברים פרשת שופטים כ', י"ט. שם דנה התורה בדיני מלחמת כבוש הארץ משבעת העמים, אזי אסור להחיות כל נשמה..."למען אשר לא ילמדו אתכם... ככל תועבתם" (כ,י"ח) ובעידן של מצור על העיר בראשית המלחמה, מצווה התורה לא להשחית את העץ ולא לכרות אותו "כי ממנו תאכל...כי האדם עץ השדה"? (י,ט, כ)
האדם (הנמנה על שבעת העמים) הוא בר השפעה שלילית מאוד ולכן אסור להחיותו, אבל הכלום, יש לענות ולייסר את העץ של ארץ זו בתנאי מצור, והרי ממנו אוכלים, ובייחוד נחוץ הוא בעתות של קרב, וכי האדם עץ הוא? תמהה התורה.
משום מה הפך מקור זה להוכחה על הדמיון שבין השניים ולהזדהותו של האדם לאילן ביחוד ביום זה? למעשה, מי שמשחק פה את התפקיד החזק והאדיר, הוא האדם שיש להכרית והעץ שאינו מסוכן וגורם מאיים כ"כ אין להשמיד, הרי שביטוי ההשוואה שביניהם היה צריך להינסח בפתיחת נושא הנמשל, שהוא העץ הזעיר, קודם למשל של אדם ענק ומרתיע בסגנון של: "וכי עץ השדה אדם?".
העובדה ש"האדם" תופש את ראשית המשפט בתור משל לנמשל העץ, מלמדת את חז"ל שהאדם יכול אף הוא להזדהות עם העץ וללמוד ממנו. (הרי"ף, המהרש"א) במובן של אילן שהוא משל ועליון, אליו נדמה האדם בתור נמשל.
מה אם כן היא מקומה של שאלת תמיהה זו בהקש שביניהם, אם אכן, דומים הם?
הישרדות האדם
צמיחה הוא תהליך מתקדם ומתפתח מראשית שהיא זעירה למצב של שגשוג, כן הן המידות של האדם. התואר "אדם" מורה על דרגה נעלית יותר מהמושג "איש" בשל חלק השכל שבו העולה ברמתו על השכל של ה"איש", שהרי שכל "האיש" מעורה בלבו של האיש ועשוי להיות מושפע ממנו, וביחוד מסוכן הדבר, אם השקף הלב מעוות הוא ועקום, בעוד ששכל של דרגת ה"אדם" עומד מעל הרגש, (ואינו מושפע ממנו בשלב ההתחלתי) והוא עשוי לזכך את המדות ולטהרן.
מאחר שהצומח מסמל רגש והאדם מייצג שכל, העומד למעלה מהתערותו בלב, מובן, אפוא, שהניגוד שביניהם, אכן, מסתיים במילת תמיהה של "כי" ובסימן שאלה שהרי, לכאורה, אין הם דומים.
העובדה שחייו של האדם מותנים במאכל, הנלקח משלושת העולמות הנמוכים ממנו, (הדומם, הצומח והחי) - מורה כי הם נמשכים משורש גבוה ממקור המערכת הפיזית של האדם, ולכן הם נמשכים מטה כ"כ והוא נזקק להם ע"מ שיוכל להתקיים ולהישרד.
האדם האוכל אותם ,למעשה, מברר אותם ומשיבם למקורם וביחד עם התעלותם ושיבם לדרגתם הנעלית, מתרומם אף הוא לדרגת שורשם. אחרי ברורם ע"י האדם, הם מפיחים בו רוח חיים, בה לא היה זוכה לולא עבודת הברורין.
בדומה לכך נעשית מלאכת הברורין של המידות (צומח) ע"י השכל (האדם). בדרגת ה"אדם" המתנשאת מעלי הרגש שבלב והיא לא נפגמת ממנו במצב ויש עיוות בלב או תפיסה עקומה... השכל מסוגל אז לברר את מידותיו של הלב, לעדן אותן, לזככן ולתת להן צביון רגיש וטהור ואח"כ הן המדות החודרות אל מוחו הכבד ומקנות לו קלילות ורגש חמים... כי לולא חדירתן אליו, היה נותר אז, קר ועצל לערוך שינויים, וקפוא תחתיו.
התעלותו של המוח באה לו בשל חדירתן של המידות לקרבו, לאחר שזיכך וטיהר אותן. הן מרככות אותו, מחממות אותו והופכות אותו לכלי רגיש, מבין ומחפש לערוך שינויים דראסטיים בקרבו, בכוון אל-על, בקו של התרוממות והתנשאות שיש עימה סמל של התבטלות ומכן מובנת ההשוואה של האדם לעץ, שהרי שכלו הקר, המאופק והעצל של האדם זקוק לצמוח בשל החיות הרעננה, הקלילות והחמימות החודרים אליו ע"י המדות לאחר טיהורן וזיכוכן על ידו. (לקוטי שחות חלק ד', פרשת שופטים)
רק גרעין זעיר, קשוח שנפסד ומתרקב באדמה, בשל מעטה העפר ומי הגשם המרככים אותו - יתחבר עם כח הצמיחה האין סופי שבארץ ויכלל עימו ויצמח ברבות הימים לעץ מניב פירות מצמיחי עצים. (תורה אור בשלח)
רק מודעות, המבקשת להשתחרר ממימדים מגבילים וצרים של איגו ורגשות יוהרה, והאומרת להאמירם בתנועה מתגמדת ומתבטלת בפני אור האמת, עשויה להתחבר עימה, להיכלל עימה, ורק אז תהיה ראשית הצמיחה, כשערפילים מטשטשים ומביכים נפוגים, והאדם יתהלך אז בהתנשאות של טוב לבב, מתוך שמחה ורעות, כשהוא משרה נועם והתרוממות על סביבתו.
