בקריעת ים סוף משה ובני ישראל בשוה, אנשים נשים וטף, כולם אמרו שירה. אפילו עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו ואפילו עוברים במעי אמן כולם אמרו שירה. ואדרבה הילדים הכירוהו תחילה (סוטה יא). הם ראו להקב"ה בים והתחילו אומרים לאבותיהם: ..."זה א-לי ואנווהו" (שמות רבה). זוהי מעלתה של השירה, מעלת השמחה, המביאה לאחדות ולראיית אלוקות.

 

במעמד נפלא זה של קריעת ים סוף ניכרת מעלתן המיוחדת של נשות ישראל בהנהגת מרים הנביאה - הנשים יוצאות בשבח והודייה לה' על גודל הנס בחיות ובשמחה נלהבת. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". שירתן של הנשים היא בשמחה יתירה, על כן היא מלווה בתופים ובמחולות. מתוך שצדקניות היו והאמינו בגאולה הכינו את התופים, ומתוך ששמחה עבודה גדולה היא, יצאו במחולות וריקודים... מרים הנביאה שהקב"ה העמידה "גואל ישראל" עוד לפני לידת משה, מרים שהתנבאה שעתידה אמה שתלד בן והוא יושיע את ישראל, וכשהשליכוהו ליאור ועמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה: בתי היכן נבואתך?... התייצבה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו, ומה יהיה סוף נבואתה... מרים שהתמרמרה על אורך הגלות, וכאבה על שמררו את חיי אחיה בעבודת פרך, שלכן שמה - "מרים על שם המירור". והיא דומה לרחל אמנו שמבכה על בניה ומאנה להינחם. עד שה' מרגיעה ואומר לה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה... יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם". אבל כגודל המרירות של מרים כן גודל השמחה – ("לפום צערא אגרא"). כשעם ישראל רואה את מפלת המצרים בקריעת ים סוף מתקיימת נבואת מרים בשלימותה, והשמחה שלימה.

 

עוד במצרים פעלו נשות ישראל "בנות החיל" גדולות. כשהיו בעליהן יגעים מעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות את המראות שבהן היו מתקשטות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר "אני נאה ממך"... ומתוך כך מביאות בעליהן לידי תאוה דקדושה, ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך". לא לחינם היו מראות אלה חביבות על הקב"ה יותר מן הכל, עד שמהם נעשה כיור המשכן, שענינו לשים שלום בין איש לאשתו. אכן בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.  

 

מעלת הנשים התגלתה כבר אצל אמותינו עד שאברהם טפל לשרה בנביאות, וכשיצחק רוצה לברך דוקא את בנו עשו רבקה מצילה אותו מטעות... אמנם האבות מצד עצמם הם למעלה מן העולם, אבל דוקא האמהות יורדות לברר את ענייני העולם יותר מאשר האבות... וממילא פעולת האבות בעולם היא דוקא על ידי האמהות. והקב"ה נאמן לשלם שכר משלם לנשים הצדקניות במתן תורה כשנותן להן זכות קדימה – "כה תאמר לבית יעקב" (אלו הנשים), ורק אחר כך "ותגיד לבית ישראל" (האנשים).

 

מעלת הנשים ממשיכה להתגלות גם לאחר מתן תורה. כאשר הגברים מיהרו לפרק את נזמי הזהב מאזניהם בחטא העגל, הנשים לא נתנו זהבם ולא רצו לתת... וכאשר הקב"ה מצוה לבנות משכן, רואים את זריזות הנשים המחבבות את המצוה - הן מתייצבות ראשונות והאנשים נטפלו להן (רמב"ן) - "ויבואו האנשים על הנשים". הן גם מזדרזות לטוות את חוטי הצמר כשעדיין מחוברים לעזים - (ויש מעלה בקרבן מן החי על קרבן מן הצומח, במיוחד כשהחוטים עדיין מחוברים לחי ויונקים ממנו).

 

ומכיון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים בהרבה עניינים ובעיקר בענייננו "קריעת ים סוף", ששירת הנשים נעלית משירת האנשים, מפטירין בשירת נשים – "שירת דבורה". דבורה, אשת לפידות, שופטת ונביאה בישראל, עושה פתילות למקדש ומאירה את המקדש ואת העולם כולו, (שהרי מהמקדש אורה יוצאה לעולם). גם דבורה שרה על ניצחון במלחמה... כל החיים הם מלחמה ותפקידנו לנצח בה. כל מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות היא מלחמה שתכליתה – ניצחון על ההעלמות וההסתרים שבזמן הגלות. שלימות התענוג והשמחה שלמעלה שעתיד להתגלות בגאולה תלוי בנצחוננו במלחמה. דבורה, מלכה בישראל, רומזת על כללות עניין הגלות באומרה: "צדקת פרזונו בישראל" – "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות", ודוקא מתוך הגלות תהיה שלימות הגאולה באופן ש"פרזות תשב ירושלים".

 

בזכות מעלתן וצדקותן של הנשים נודעת להן חיבה יתירה, והן זוכות במצוה מיוחדת הכוללת את כל המצוות, מצות הדלקת נר שבת שהיא מעין סיכום כללות העבודה של כל ימי השבוע, להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור".   דורנו, דור גלגול יוצאי מרים - דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, ונשות דורנו הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים. לכן לא ייפלא שגם בדורנו הנשים ממהרות ומזרזות את הגאולה. "כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות", תהיה בשכר הנשים הצדקניות שבדורנו...

 

בגאולה העתידה תתגלה מעלת הנשים ביתר שאת!... בגאולה עצמה תתגלה מעלת ספירת המלכות (מקבל, אשה), שורש ספירת המלכות שלמעלה למעלה מכל הספירות (משפיע, איש). עד ש"נקבה תסובב גבר"... "אשת חיל עטרת בעלה"...

 

קריעת ים סוף גמר ושלימות יציאת מצרים היא ההכנה למתן תורה. לכן מצוות זכירת יציאת מצרים כוללת את קריעת ים סוף, וכמובן את מתן תורה ההמשך והתכלית של יציאת מצרים. מתן תורה ישנו בכל יום – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

 

לעתיד לבוא תהיה בקיעת הנהר דוגמת קריעת ים סוף מתוך שירה "שם נשמחה בו" כולל גם השירה העשירית שהתחילה בשירת הים - "שירו לה' שיר חדש". "שיר" לשון זכר – שלא יהיה אחריו שעבוד, עד ל"תורה חדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה פי"ג ג). אמנם מתן תורה היה מאורע חד פעמי, אבל סודות התורה שהיו נעלמים כל כך מעינינו יתגלו, עד שהתורה תיראה לנו כאילו היא תורה חדשה. ואז יקויים היעוד "ולא יכנף עוד מוריך", "והיו עיניך רואות את מוריך"  "ולא ילמדו עוד איש את רעהו... כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".