נושא השיחה הוא ארבע הגישות שבאו לידי ביטוי בעת שבני ישראל - שזה עתה עזבו את מצרים - ראו את פרעה רודף אחריהם. היא עוסקת במצב שנוצר ממש לפני קריעת ים סוף. בני ישראל נחלקו לארבע כיתות שייצגו ארבע גישות שונות לחיים. כמו תמיד, הרבי מבאר שהמאורעות המסופרים בתורה אינם סתם סיפורים, אלא דוגמאות-על לחוויות שהן נחלת הכלל. אלה מאורעות החוזרים ומתרחשים שוב ושוב. כפי שאנו אומרים באחת מברכות חנוכה ופורים, "בימים ההם, בזמן הזה". היינו שמה שהיה "בימים ההם" חוזר ונשנה "בזמן הזה". משום כך מסביר הרבי את ארבע הגישות הנ"ל במונחים של זמננו - הזמן שעל סף ביאת המשיח. אם כי השיחה במקורה נאמרה בשנת תשכ"ב (1962), תוכנה והוראותיה מאד רלוואנטיים לימינו. 

 
אחרי יציאתם ממצרים, התקדמו בני ישראל לעבר ארץ ישראל עד שהגיעו אל הים - ים סוף. משני צידיהם "סגר עליהם המדבר", לפניהם היה הים, ומאחוריהם המצרים שהתחרטו על שהניחו להם ללכת, ועתה רדפו אחריהם. בני ישראל ניצבו אז בפני מבחן אמונה קשה. 

 
בבחנם את המצב שנראה נואש למדי באותו זמן, היו ביניהם שאמרו, "כיצד יכול משה לומר שאנו הולכים לקבל את התורה? הים לפנינו, משני צידינו סוגר עלינו המדבר, ומאחורינו המצרים רודפים... מה יהיה?" בנקודה זו נחלקו דיעותיהם של ישראל באשר לצעדים שעליהם לנקוט. הם נחלקו לארבע קבוצות. כל קבוצה הציעה פתרון שונה לבעיה (זה נשמע מאד מוכר. לכל יהודי יש דעה משלו בשאלה מהו הדבר שכולנו צריכים לעשות). 

 
כאשר שמע משה את המולת הדיעות בעם, נענה ואמר להם, "אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון". לאחר זה, אמר ה' למשה, "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". 

 
למה האריך משה בדברי תשובתו אל העם? חז"ל מסבירים שתשובתו התחלקה לארבעה חלקים. כל חלק היה מיועד לאחת מארבע הכיתות. הכיתה הראשונה כללה את כל אותם שהיו מאד מאד מיואשים. הם ראו שאין כל מוצא, והחליטו שהתגובה היחידה שנותרה להם, היא איבוד עצמם לדעת בטביעה בים. גם במצדה, כאשר חשו המתבצרים שהרומאים עומדים לכבוש את המבצר, החליטו ליטול את חייהם ובלבד שלא ליפול בידי הרומאים. "למה שניתן למצרים את הסיפוק שבהריגתנו, אחר שכמעט הצלחנו להמלט מהם? הבה נעשה זאת בעצמנו ונטביע עצמנו בים". זה היה ביטוי של יאוש גמור. 

 
אם הדבר מותר או אסור זו שאלה אחרת, אך זה מה שהם חשו באותו זמן. לפעמים, כאשר אנשים נמצאים תחת לחץ, הם אינם שואלים את הרב שאלה הלכתית. הם פשוט אומרים את מה שאומרים או חושבים את מה שחושבים. הקבוצה הזאת היתה ביאוש ולא יכלה לראות כל דרך אחרת. אך משה עצר בעדם, "אל תטביעו את עצמכם. התייצבו וראו את ישועת ה'". 

 
הקבוצה השניה כללה את אלה שנוטים להתלונן על כל דבר: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור, חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". במלים אחרות, "מדוע שלא נכנע למצרים עכשיו. הבה נסגיר את עצמנו ונאמר להם שאנו מצטערים שעזבנו; שאנו מוכנים לחזור למצרים ולהיות להם, שוב, לעבדים. אז, לפחות תהיה לנו ארץ לחיות בה ולקבל בה את מזוננו. זה טוב מאשר למות". 

 
התשובה לקבוצה השניה היתה אפוא, "אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". 

 
לקבוצה השלישית אמר משה, "ה' ילחם לכם". הדבר מרמז כי בקבוצה זו היו אלה שרצו להלחם על חייהם. הם אמרו, "אנו לא ניתן להם להרוג אותנו. אנו נשכים ונהרוג אותם. או לפחות נלחם בהם כהוגן". אך משה ענה להם, "דבר זה איננו ראוי לעשות עתה. ה' ילחם את המלחמה הזאת, ואל לכם להתערב". 

 
בקבוצה הרביעית היו ה"כוללניקים". הם אמרו, "ה' יעזור. אנו נתפלל לה'. נתפלל עם כל כך הרבה כוונות ונהיה כל כך יראי-שמים, שבודאי ה' ישלח לנו ישועה". מה ענה להם משה רבנו? "אתם תחרישון". מוטב שלא תצעקו ולא תבכו. 

 
ארבע כיתות. ארבע קבוצות שונות. אנו רואים בבירור שגם בימינו יש בתוכנו בדיוק אותן ארבע קבוצות. יש בינינו "פייטרים" המוכנים תמיד לעשות הפגנות ולזרוק אבנים. וישנם אלה שיעדיפו להתאבד ולהתפטר מדאגות העולם. וכן ישנם אלה שתמיד מתיאשים ומוכנים לחזור לגלות. וישנם גם המתפללים תמיד. 

 
מה היתה תשובת ה' לארבע הקבוצות? כולכם טועים. אף אחד מכם אינו צודק. בנקודה זו, שום תגובה איננה מתאימה.

 

כמובן אין רע בתפילה. זהו דבר ראוי וטוב. ומה רע במאבק? לפעמים חייבים להלחם. את ההתאבדות, אולי, קשה להצדיק, והשיבה למצרים היא מעשה שלילי. אך להתפלל ולהלחם? מדוע נחשבו אלה למעשים בלתי נכונים בזמן ההוא? 

 
הרבי מבאר שכל אחת מארבע הגישות הנ"ל איננה נכונה, מפני שכולן נובעות מדחף רגשי. אחת באה מתוך יאוש. אחת באה מתוך כניעה והסגרה עצמית. אחרת באה מתוך שאיפה לניצחון של אנשים שיש להם יצר מלחמה, והגישה הרביעית משאירה את הכל לה': "שהוא ידאג לכל. אנחנו איננו צריכים לעשות דבר". גם גישה זו איננה נכונה. 

 
תשובת ה' לכל הקבוצות היתה שהם צריכים להפסיק לחשוב על פתרונות, ולהתקדם לעבר הר סיני. הם היו צריכים לומר, "אנו הולכים בדרכנו אל הר סיני כדי לקבל את התורה. וכל עוד לא הגענו לשם, לא גמרנו את שליחותנו, המסע עוד לא הסתיים". הם כולם, צריכים פשוט להתקדם הלאה לעבר הר סיני. אם ה' אומר לכם - על ידי משה רבנו - לעשות דבר-מה, עליכם לעשות זאת, אפילו אם זה נראה בלתי הגיוני. אם נתקלים בבעיה, אסור לתת לבעיה למנוע מכם לעשות את המוטל עליכם. אתם עשו את שלכם, והניחו לה' לדאוג לפתרון הבעיה. 

 
הרבי הסביר שהתגובות של קבוצות אלו, לא היו גשמיות בלבד. הרשו לי להסביר קצת. לפעמים אדם עומד בפני בעיה, בעיה מן הסוג הגשמי, בעניני העולם. הוא מוצא לבעיה פתרון, אף הוא פתרון גשמי. הרבי מצביע על כך שפתרונות גשמיים, יש להם מקבילים בעולם הרוחני שהוא השורש של העולם הגשמי. בדיוק כשם שים-סוף מסמל מכשול מסוים במובן הגשמי, הוא מסמל גם מכשול במובן הרוחני. המצרים הרודפים את היהודים היו גילוי גשמי של איכות רוחנית שלילית. הרבי הסביר שמשה, המנהיג והמורה של העם היהודי שבכל הדורות, בנושאים גשמיים ורוחניים כאחד, מגנה ומותח ביקורת על הגישות הנ"ל, בשורש הרוחני שלהן. 

 
הקבוצה הראשונה רצתה לקפוץ למים. מה הכוונה במובן הרוחני? המים מסמלים את התורה. לקפוץ לתוך המים, במובן הרוחני, הוא דבר קדוש - להיות שקוע בתורה, הוא דבר טוב מאד. אך לא תמיד זו התגובה הראויה. הרבי מסביר שבכל דור ישנם אנשים המגיבים למצבים קודרים בכך שהם אומרים, "אתם יודעים מה אעשה? אני פשוט אשכח את כל עניני העולם ואשקיע את עצמי לגמרי בעולמה של תורה. אלך ואירשם ב'כולל' ואלמד תורה מבקר עד ערב. באופן כזה לא אצטרך להתעסק עם העולם". 

 
נפלא. עכשו אתה מאד קדוש. אתה מתמסר ללימוד; אתה עסוק בענינים טובים; ויחד עם זאת, יש לך תירוץ להתחמק מן המציאות הסובבת אותך. בכל זאת, למרות שממבט ראשון זה נראה כדבר ראוי ונכון לעשות, דחה אותו משה כפתרון למצב שנוצר. אם אתה אמור ללכת אל הר סיני, אינך יכול לשבת בבית-המדרש וללמוד גמרא. בדיוק עכשיו, אין זה הזמן המתאים לנתק את עצמך מן המציאות ולהשקיע את עצמך בתורה. סוג זה של אדם הקופץ לתוך ים התורה, מאובחן כ"צדיק אין פעלץ" - צדיק העטוף במעיל פרווה חם. אך הפרווה מחממת רק אותו ולא את הסובבים אותו. יש אנשים החשים שכיוון שאינם יכולים לפתור את בעיות העולם כולו, הם ידאגו רק לעצמם. כמה אנשים יכולים ללבוש מעיל פרווה אחד? רק אדם אחד. לא ניתן להכניס שני אנשים במעיל אחד, זה צפוף מדי. "אז כל עוד יש לי מעיל פרווה וחם לי, אני מרוצה". אך יש פתרון אחר לבעיה. הדלק אש, או השג מחמם כלשהו היכול להפיץ חום בחדר כולו. מדוע נקרא האדם הרוצה לזרוק את עצמו לתוך ים התורה "צדיק אין פעלץ"? כי הוא שואל את עצמו, "איך מצפים ממני לקרב את כל אותם יהודים? ישנם אלפי יהודים בחוץ שאינם דתיים. האם אני מסוגל לקרב אפילו אלף אחד? ברור שלא. זה יותר מדי בשבילי. מהו, בסך הכל, מספרם של שומרי שבת? ויש גם אנשים האוכלים "דבר אחר". איך אוכל להתעסק עם כל זה? לכן, פשוט אלך לי אל ה"כולל". שם לפחות, אהיה בטוח מאכילת "דבר אחר" ומחילול שבת. כך אדאג לעצמי". 

 
במקום זה הוא היה צריך לחשוב, "אמת, אינני יכול להשפיע על אלף איש או על עשרת אלפים איש, אך אני יכול גם יכול לדבר עם שכני, שמא אוכל להשפיע על אדם אחד לפחות". אך הוא איננו רוצה להטריח את עצמו. מדוע? כי הוא חושב, "אדם עם כשרונות כשלי, צריך להתעסק עם אדם אחד בלבד?! יש לי כשרונות גדולים מכדי להתעסק עם זה. אני רוצה לעשות דברים בקנה-מדה גדול!" אך אז הוא אומר, "בעצם, הפרויקט הזה גדול מדי, לכן, 'אם לא הכל אז לא כלום' ואני רק אדאג לעצמי". הרבה אנשים מרגישים כך. אך משה רבנו דחה גישה זו. זו איננה תגובה ראויה למצב בעייתי. 

 
עתה אנו מגיעים לקבוצה השניה אשר רצתה לשוב מצרימה, אל הכלא, אל המיצר. זו מסמלת את היהודי החש שה"אידישקייט" היא משא כבד. הוא איננו עוזב את ה"אידישקייט". הוא מתכוון להיות יהודי דתי, אך הוא חש שהדבר ממש כבד. "כל המצוות האלה, כל התפילות האלו, כל ההדרכות האלו שהרבי נותן. זה פשוט יותר מדי. אך מה אני יכול לעשות? לרוע המזל, נולדתי יהודי. אינני יכול לוותר על זה. זהו זה. זה חלקי בחיים". הוא מחליט שהוא יקיים את חובתו כלפי היהדות, ויעשה את כל הדברים הנכונים. אך הוא עושה זאת בחוסר רצון בולט. בתחושה שכל זה הוא מעמסה.

 

הוא נושא את משאו ללא חיוך, ללא שמחה. "נו, איפה כתוב בתורה שצריכים לעשות את זה בהתלהבות? ההתלהבות איננה אחת מתרי"ג מצוות. למשל, צריכים לשמור שבת. אך זה לא אומר שצריכים לאהוב את שמירת השבת". וכך הוא חי את חייו כאילו הוא במצרים. הוא נושא בעול. 

 
ואמנם, אם כי לשאת בעול, או מה שנקרא קבלת עול, הוא דבר נעלה, הרי זה רק שלב ההתחלה בעבודת ה'. אין לצפות מילד קטן שזה עתה החל ללמוד ולהבין את סביבתו, שיעשה מצוות מתוך הבנה ושמחה. את אומרת לו מה לעשות, "לפני שאתה אוכל, עליך לומר ברכה". יותר מאוחר כאשר הילד גדל, את יכולה להסביר לו יותר. אך קבלת עול מלכות שמים היא רק ההתחלה. אתה עושה את זה כי אמא אמרה. יותר מאוחר עליך ללמוד לאהוב את זה, להבין ולהתענג על זה. אך היהודי הנ"ל נשאר במצרים כל ימי חייו. הוא אף פעם לא יוצא משם...