ימים הם ספרו, האבות שלנו, מרגע שנודע להם, כי הנה יוצאים ממצרים והולכים לקבל את התורה.   

הגיעה שעת האפס, הלילה שלפני.

ומה הם עושים? הם "חורפים"! 

מסופר במדרש, כי הקב"ה הגיע בבקרו של יום מתן תורה ומצא את כל ישראל ישנים שנת ישרים, לא היתה ברירה ואלוקים בעצמו הי' צריך להעיר אותם לקראת המעמד...

(זו הסיבה למנהג היהודי להשאר ערים כל הלילה בליל חג השבועות- לתקן את העניין ההוא).
 
זה ממש נשמע משונה.

הם סופרים יום אחר יום בציפייה מתוחה ליום הגדול, בו יקבלו את התורה - ובסוף, ברגע האחרון נרדמים?

עוד יותר: הספירה הזו הייתה למעשה עבודה רוחנית, לעלות מ-49 שערי טומאה. אז בתחילת הדרך הם נלהבים וחמים לעניין, ובפסגה של העבודה העצמית, כושלים?!

ברור, שזה לא כל כך פשוט.

בשינה, הנשמה נפרדת מהגוף ורק חלק מסוים ממנה נשאר לחיות את הגוף. בדרגה הרוחנית אליה הם הגיעו, הם חשבו, כי היפרדות הרוח מהגוף תביא אותם מעלה מעלה, כהכנה הכי טובה לקבלת התורה.
אבל זו הייתה טעות!

מה החידוש של מתן תורה? לחבר את הגשמי עם הרוחני!

השינוי שהאירוע ההיסטורי הכי גדול הזה עשה בעולם הוא הכוח לזכך גם את העולם הפיזי. את החומריות להעלות גם כן לרוחניות וקדושה.

יותר מזה, את עצמות הבורא אפשר, מאז, להשיג דווקא עם הגוף, ואי אפשר להשיג על ידי הנשמה בלעדיו!   

כאן הייתה השגיאה שלהם: אקט של ניתוק הרוח מהגוף, שינה, לא יכול להיות הכנה למתן תורה.

את הטעות הזו של אבותינו אנחנו אמורים לתקן, ולא רק על ידי המנהג של ה"תיקון".

יש כאלה שחושבים: כדי להיות רוחני, "מואר", צריך להתנתק, אי שם בהימלאיה או בבני ברק ולעסוק עם עצמך בעבודה רוחנית.

אז זהו, שזה לא לעניין.

צריך לזכור, שכל העניין של מתן תורה הוא לעבוד עם ה'מטה', עם הגוף ועם החלק שלך בעולם, ואיתם ואותם להאיר!

(באדיבות חב"ד הודו)