כיצד מתיחס הלא-יהודי אל המוות? על פי דרך מחשבתו, המוות פירושו שהחיים נגמרו. האדם חי, ואחר-כך מת, ועכשיו הכל נגמר. היהדות, וביחוד החסידות, אומרת שהמוות היא הנקודה שבה כל המצוות שאגר האדם במשך שנות חייו, הגיעו לשיאן. כל זמן שהיהודי חי, הוא מוסיף בכל יום, בכל שעה, בכל רגע לסכום הכולל של מצוותיו. העיקרון הזה נכון גם לגבי אלה שעדיין אינם שומרי מצוות - כמאמר חז"ל, "אפילו ריקנין שבך (שבישראל) מלאין מצוות כרימון". 

 
ברגע שאדם נפטר מן העולם, אין עוד ביכולתו לקיים מצוות, ולכן הוא הגיע לפסגת חייו עלי אדמות בנקודה זו. אך מה באשר לחטא? האם אין חטאיו מוחקים את השפעת מצוותיו? התשובה היא לא. כי המצוות הן נצחיות, ולכן אינן יכולות להתבטל, אפילו אם החטאים הם כאלה שאולי הוא יצטרך לתת עליהם את הדין ולכפר עליהם. 

 
אף כי הנשמה היתה קיימת במרומים לפני ירידתה לתוך הגוף בעולם הזה, כוחותיה וזהותה נסתרים. רק כאשר אדם נולד בעולם, מתחילה נשמתו לפעול ולהאיר באופן שונה, באופן גלוי. לכן נמשלה הנשמה לנר, כי גם הוא מאיר את סביבתו. 

 
ובכן, ביום פטירתו של אדם, וביחוד פטירתו של צדיק, כל מה שעשה בחייו וכל מה שפעל בעבודתו, מרגע לידתו עד לרגע פרידת נשמתו מגופו, נעשה גלוי ומאיר את העולם מלמעלה, בהתפרצות עצומה של אור, אשר הוא הסך הכל של כל הטוב שפעל אדם זה בחייו. כמובן, ככל שהאדם גדול יותר וככל שמעשיו מרובים יותר, כך גם גדול יותר האור שברגע פרידתו מן העולם. ולכן, זהו רגע מאד מאד מיוחד. מותו של אדם הוא חלק מיוחד מחייו. ומרגע זה ואילך, כל שנה, ביום פטירתו, אנו נזכרים באדם זה מחדש ואיזו משמעות היתה לו בעולם, וכך אורו זורח באור מזהיר עוד יותר. 

 
כמובן שעינינו הגשמיות אינן יכולות לראות זאת. אך הישגיו של הנפטר אינם נעלמים ברגע שגופו נקבר. נכון שהגוף מפסיק לחיות, אך נשמתו ממשיכה להתקיים, והיא עדיין קשורה לגוף הטמון בקבר. אנו יכולים לקבל משהו מזיו האור של אותה נשמה על ידי תפילה על יד הקבר, כמבואר בחסידות, ב"מאמר" של האדמו"ר האמצעי. וזו הסיבה לביקור בקברים וביחוד בקברי צדיקים. 

 
מיסודות האמונה הוא - שהקשר בין החיים והמתים אינו נפסק, ביחוד הקשר עם צדיק. אדרבה, אחד מעקרונות חסידות חב"ד, המבוסס על דברים מתוך ספר הזוהר, הוא שהצדיק, אחר פטירתו, יכול לעשות עבור בני עמו, יותר מאשר בחייו. לאחר פטירתו, הוא משוחרר ממיגבלות הגוף הגשמי, ובמובן מסוים, נשמתו עולה למדרגה עוד יותר גבוהה וקרובה לה', מאשר בחייו. לכן, כאשר זקוקים למליץ טוב שיבקש עבורנו, אנו בהחלט צריכים להתפלל על קברי צדיקים. 

 
לכל אדם כוחות פנימיים נסתרים. כאשר החיים קלים ונעימים אין אנו מפעילים את הכוחות הנסתרים הללו. אך בתקופת הגלות, מאחר שאיננו רואים נסים גלויים, והשכינה מסתתרת מאתנו, אזי יהדותנו חייבת לבוא, עוד יותר, מתוכיותנו, כך שהכוחות הנסתרים, מתגלים. משום כך, דרך כל שנות הגלות, הוכיחו היהודים תמיד, מסירות-נפש שנבעה מהפעלת אותם כוחות החבויים בעומק הנפש פנימה. ראינו זמנים בהם יהודים סומנו כבני-מוות, זמנים בהם יהודים הופלו לרעה, זמנים בהם ההגיון היה צריך לומר, "מעתה הם בודאי יפסיקו להיות יהודים". אך הם נאבקו על יהדותם, ומתוך עומק לבם, מתוך עצם מהותם, העלו וביטאו את הקשר האמיץ שלהם עם ה'. 

 
אפשר לראות דוגמה לכך בקשר שבין בעל ואשתו: אם כי ברור שהם אוהבים זה את זה, בכל זאת, מכיוון שהם רואים אחד את השני יום יום, אותו רגש אוהב ועמוק לא ניכר על פני השטח. אך כאשר מגיעה איזו פרידה ביניהם, מסיבה כלשהי, והם נעשים רחוקים זה מזה, אזי מתגלה הקשר האמיץ שביניהם. הרי זה כמו שהבעל נוסע לרבי לשלושה שבועות. אז את אומרת לעצמך, "שוב לא אכעס עליו אף פעם, עד סוף ימי". דווקא כאשר אתם רחוקים, אתם מרגישים כמה חשוב להיות אוהבים ומתחשבים, נכון? 

 
זהו טבעה של הגלות. כפי שדוד המלך אמר בתהילים: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי..." מתי? כאשר "בארץ ציה ועייף בלי מים", כאשר אנו רחוקים מה', בגלות. כאשר יבוא משיח, אנו נאמר, "איזה טפשים היינו! לא נצלנו את הזמן ועתה מאוחר מדי!" במלים אחרות, בגלות יש לנו הזדמנויות להתפתח, והן לא יהיו קיימות יותר כאשר הגלות תגיע לסיומה. זו מעלתה הייחודית של הגלות ותכליתה - להוציא מן הכח אל הפועל את כוחות הנפש החבויים שעמם נוכל לגבור על החושך. יהודי צריך כח פנימי עצום כדי לומר, "לא איכפת לי אם אינכם אוהבים אותי", וכן, "אני אתנגד בתוקף לדרך החיים הלא-יהודית", וכן קשה לומר בגאווה, "אני יהודי". אך זו תכליתה העליונה של הגלות, ואפילו אם כולנו היינו רוצים לוותר עליה לטובת גאולה מידית, זה כנראה לא מה שה' רוצה עד לרגע זה. ולואי יבוא משיח במהרה!