בעיר מזיבוז׳, בה חי ופעל רבי ישראל בעל-שם-טוב, חי גם גביר גדול ששמו היה רבי שמעון הנגיד. בשעה שסיפורנו מתרחש, היה כבר רבי ישראל מפורסם כצדיק ובעל-מופת, או, כפי שקראו לו, ״בעל שם טוב״. יהודים באו אליו מקרוב ומרחוק, כדי לבקש ברכה ועצה ולהרפא ברפואת הנפש והגוף. הרבה דברים מופלאים סופרו על אודות פעילותו של הבעש״ט.
ר׳ שמעון הנגיד לא האמין בדברים הנפלאים שסופרו על הבעל-שם-טוב ופעלו. כמו יהודים רבים אחרים, הן במזיבוז׳ והן בערים אחרות, היה גם ר׳ שמעון מתנגד לדרכי חחסידות, אותן הפיץ הבעש״ט, מייסד התנועה החדשה. הוא חשש, כמו כל המתנגדים, כי התנועה החדשה תסיר את היהודים, ח״ו, מדרך התורה והמצווה.
לא זו בלבד שר׳ שמעון הגביר התנגד לחסידות ודרכי החסידים. הוא אף הודיע לאנשים הרבים שעבדו יחד אתו, והתפרנסו באמצעותו, כי מי שיעיז להיכנס אל הבעש״ט או להימנות על חסידיו, אחת דתו להיות מפוטר מיד ואין הוא, הגביר, רוצה לראותו יותר.
לר׳ שמעון היו ילדים צעירים וכדרך הימים ההם, הוא שכר להם מלמד פרטי שישב בביתו ויטפל בחינוך ילדיו. המלמד היה אלמן, בודד וערירי ור׳ שמעון הועיד לו חדר בביתו ודאג לכל מחסורו, תמורת לימוד בניו תורה. בעת שקיבל אותו לעבודה, שינן הגביר באזני המלמד את "עקרונותיו״, באומרו כי חלילה לו לתעות אחרי הבעש״ט, וכי ביום בו יוודע לגביר על דבר כזה, הרי שהמלמד יכול לראות עצמו כמפוטר...
תנאי זה לא מצא, משום מה חן בעיני המלמד. הוא אמנם לא היה חסיד ולא היה לו כל קשר עם הבעש״ט, אך בכל זאת חרה לו מאד, כי הגביר מנסה להגביל אותו ולומר לו מה לעשות ומה לא לעשות. אולם הוא היה, כאמור, בודד וערירי ומה אדם אינו עושה בשביל פרנסה! הוא נאלץ אם כן לקבל את התנאי של הגביר.
יתכן שדווקא בגלל ה״איסור״, או אולי בשל סיבה אחרת, העיקר שהמלמד החל נמשך אחרי הבעש״ט והתמלא תשוקה להיכנס לבית המדרש שלו ולשמוע תורה מפיו. יהודים רבים, פשוטי עם ותלמידי חכמים כאחת, היו נוהגים להיכנס אל הבעש״ט בשבת אחר הצהרים, שעה שהוא ערך, בחברת חסידיו המקורבים ביותר, את ״הסעודה השלישית״ והשמיע דברי תורה נפלאים. אולם חזקה עליו פקודת הגביר ובלית ברירה התאפק המלמד - ולא נכנם אל הבעש״ט, עד ש...
פעם אחת, היה זה בדיוק בליל שבת, ישב המלמד רכון על ספר ולמד תורה. הוא התעמק בלימודו ולא הפסיק עד שנר-השבת האחרון כבה והיה חושך בחדר. או אז הוא קרא קריאת שמע שעל המיטה ושכב לישון. מיד לאחר שנרדם, ראה המלמד חלום, ששינה את כל מהלך חייו.
בחלומו והנה הוא יוצא לרחוב, כדי לשאוף אויר צח ולרענן את ראשו, אחרי לימוד מעמיק של מספר שעות רצופות. הוא הלך עד סוף הרחוב והמשיך ללכת הלאה, עד שנתגלה לנגד עיניו ארמון מהודר למראה עשוי אבני שיש ושנהב. כל הארמון היה מוקף גנה נהדרת ובה עצים רעננים ופרחים מלבלבים נותני ריח. המלמד שלנו מימיו לא ראה ארמון וגינה כה יפים. הוא עמד משתאה למראה עיניו. אם הארמון כה יפה מבחוץ, מבפנים וודאי עוד יותר יפה, נשא המלמד קל-וחומר, וניסה להיכנס אל תוך הארמון, אך נלאה מלמצוא את דלת הכניסה. הוא הקיף את הארמון מספר פעמים מכל צדדיו, אך לא מצא כל פתח, דרכו יוכל לחדור פנימה. ככל שהירבה לחפש ולשוא, כך גברה תשוקתו להיכנס לארמון היפה, עד שלבסוף הוא הבחין בחלון והציץ פנימה...
גדולה היתה השתוממותו של המלמד משהציץ לתוך הארמון. הוא דימה לראות נסיך, או מלך יושב על כס-מלכות, לבוש תכלת וארגמן ומוקף זהב וכסף כמו אחשורוש במגילת אסתר, ובמקום זה הוא ראה לתמהונו כי בפנים הכל פשוט וצנוע, ללא כל הדר חיצוני. ליד שלחן פשוט ישב הבעל-שם-טוב, מוקף תלמידיו הנאמנים שהאזינו בדריכות לדברי התורה שהשמיע רבם, והחדר מלא אור גדול.
אני מוכרח להיכנס פנימה - החליט המלמד ושוב החל לחפש דלת לכניסה. הוא הקיף את הבנין פעם אחר פעם ולבסוף מצא דלת, אך למגינת לבו היא היתה נעולה. הוא החל דופק על הדלת בשתי ידיו, אך איש לא פתח בפניו. ביאושו הוא חזר אל החלון והטה אוזן לשמוע את דברי הבעש״ט. הוא הצליח לשמוע כל מלה מדברי התורה שהשמיע הבעש״ט ושמחה גדולה מלאה את לבו. הוא בלע בצמאון כל מלה והשתדל לזכור את הדברים ששמע.
משסיים הבעל-שם-טוב את דבריו, נעור המלמד משנתו. מיד הוא נטל את ידיו והחל לחזור על דברי התורה ששמע בחלום, כדי שיישארו בזכרונו. למרבה השמחה הוא זכר כל מלה וזה חיזק את דעתו כי החלום לא היה ״חלום סתם״, הוא חזר על דברי התורה פעם אחר פעם, עד שחזר ונרדם.
בבוקר כאשר התעורר, זכר המלמד את כל פרטי החלום, הכל הוא זכר - רק את דברי התורה הוא שכח. זה חרה לו מאד והוא אימץ את זכרונו כדי להיזכר במה ששמע, אך לשוא. אפילו מלה אחת הוא לא זכר!
הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. בעת התפילה לא עלה בידו לכוון כמו שהיה רגיל ואף מאכלי השבת הטעימים, לא היו הפעם ערבים לחיכו.
הגביר, ר׳ שמעון הבחין במצב רוחו הגרוע של המלמד, ושאל מה אתו, האם הוא חולה? המלמד לא השיב מאומה ובקושי חיכה לסיום הסעודה, כדי שיוכל לחזור לחדרו. עצביו המעורערים לא נתנו לו מנוח והוא התהלך בחדר אנה ואנה, כשצעדיו נשמעים בכל הבית.
• • •
עתה כבר מוכן הי׳ שלא להתחשב עם ה״איסור״ שהטיל בעל הבית על ההליכה אל הבעש״ט, והיה ניגש אל בית מדרשו של הבעש"ט, כדי לשמוע לפחות שיחה אחת שלו. אך העובדה שהוא שכח את דברי התורה ששמע בחלום ״הוכיחה״ לו, כביכול, כי הוא עדיין אינו ראוי לשמוע דברי תורה עמוקים כאלה. נוסף לכד הוא זכר כי בחלומו היתה דלתו של הבעש״ט נעולה בפניו, וגם בכך ראה רמז כי אין לדחוק את הקץ...
זמנה של הסעודה השלישית הגיע והמלמד שלנו עדיין לא מצא את מקומו מבעד לחלון הוא ראה יהודים ההולכים לתפילת 'מנחה׳ אך לו עדיין לא היה כוח לעזוב את החדר. פתאום הוא הבחין בעד החלון ביהודי המביט בו ועשה לו סימן שילך אחריו. המלמד הכירו: הוא היה השמש בבית מדרשו של הבעש״ט. המלמד שמח שמחה גדולה, יצא מן הבית והלך אחר השמש לבית המדרש.
מיד בהיכנסו לבית המדרש הרגיש המלמד כי רווח לו. הוא התפלל מנחה בכוונה גדולה והתישב ליד השלחן, איפה שהבעש״ט ערך, יחד עם תלמידיו, את הסעודה השלישית. התלמידים פינו לו מקום ליד השלחן והבעש״ט חייך אליו בידידות. המלמד שלנו הרגיש כאילו הוא נמצא בגן עדן.
כאשר הבעל-שם-טוב החל להשמיע דברי תורה, עלתה התלהבותו של המלמד מעלה מעלה עם כל מלה ששמע שמח יותר ויותר, כי הכיר בכך שאלה הם דברי התורה ששמע בחלומו לילה לפני כן. עתה הוא נזכר מלה במלה בכל מה ששמע! זה כבר היה יותר ממה שהוא יכול היה לשאת והוא נפל תחתיו מתעלף...
לפתע הוא הרגיש את ידו של הבעש״ט על מצחו והתאושש. מה התפעלת כל כך? – שאל הבעל-שם-טוב - הלא אתה כבר שמעת את הדברים האלה...
מעתה ואילך היה המלמד אחד התלמידים והחסידים המסורים ביותר של רבי ישראל בעל-שם-טוב. וכאשר באותו מוצאי-שבת, אחר הבדלה, סיפר המלמד לגביר את כל אשר קרהו בשבת זו, לא כעס עליו הגביר, אלא אדרבה, הוא החליט שהוא ייכנס אל הבעש״ט וביקש ממנו, ברכה. "ברכה מ׳יהודי טוב׳ (כינוי לרבי) לא יכולה להזיק..." - אמר הגביר.
