כששואלים יהודים, מה משמעותו של יום ט"ו בשבט, נשמעת התשובה: חג לאילנות, יום בו נוהגים לנטוע עצים בארץ-ישראל, ולאכול פירות מיובשים. 

המבינים יותר יענו: ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן; נוהגים לאכול בו מפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל; נוהגים לברך ביום זה שהחיינו על פרי חדש; לא מעטים אף יוסיפו ויטעימו, שט"ו בשבט משמש כראש השנה שבו נידונים האילנות, וזוהי הרי טעות, שכן שכחו הם את המשנה המפורשת: "בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן" וכו'. 

הכול טוב יפה ונחמד, אך כמה חבל שמפספסים את המשמעות ההלכתית היחידה של ט"ו בשבט - שהוא הוא ראש השנה למעשרות האילן. כל מהותו של יום זה, הוא יום בו מתחלפת שנה חדשה לגבי מעשרות וערלה.

לגבי מעשרות: 

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו - ואם תרם אינה תרומה, שנאמר "עשר תעשר את כל-תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". כמו כן, בט"ו בשבט מתחלף המעשר ממעשר שני למעשר עני. 

מומחש ביותר הדבר בעץ השסק, שהוא הבעייתי ביותר. עץ השסק הינו העץ היחידי, שחנטתו היא בימים אלו. חלק מפירותיו יחנטו לפני ט"ו בשבט, וחלקם האחר לאחר ט"ו בשבט, וייתכן שכאשר נרכוש את השסק בעונתו - בסביבות חציו השני של חודש ניסן - יהיה לנו באותו הסל שסק אחד שחנט בשנה שביעית, ושסק שני שחנט בשנה השמינית - ותהיה בעיה גדולה לעשרו. שהרי לא ניתן להפריש משסק של שנה שעברה על שסק של שנה זו, והרי אין תאריך חנטה על כל שסק...

לגבי ערלה ונטע רבעי:

אמנם שנות הערלה מתחילות להימנות מא' תשרי, אך סיום שלושת שנות הערלה, אינן מסתיימות בא' תשרי אלא בט"ו בשבט, ופרי שחנט בין א' תשרי של השנה הרביעית של העץ לבין ט"ו בשבט, דינו כדין פרי ערלה.

הסיבה שקבעו חכמנו את ט"ו בשבט לר"ה לאילן היא, כי עד חמישה עשר בשבט כבר עברו רוב ימות הגשמים, ומעתה ואילך הפירות מתחילים להבשיל: "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א). עובדה זו מהווה נקודת מפנה לגבי פירות האילן. 

טעם נוסף קשור אף הוא בנתוני הטבע: בתאריך זה "עד כאן חיים האילנות ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה" (ירושלמי, ראש השנה פ"א ה"ב). 

אין חלילה לזלזל במנהג אכילת הפירות, על אף שמנהג זה לא הוזכר בגמרא או במדרש, הרי ידוע מה שכתב הרשב"א שאסור לבטל מנהג נשים זקנות שבישראל. ובפרט שמנהג זה, שנהגו בו גדולי ישראל אמיתיים בדורות האחרונים ומקורם במגן אברהם, בספר פרי עץ הדר, והובא בהשלמה לשו"ע הרב. 

אך כמדומה שמנהג זה הצליח חלילה, כביכול, להאפיל מעט על "עיקרו של יום".

ואכן. מעיון בדברי הרמב"ם (תרומות פ"ה) מוצאים כי הרמב"ם משנה מלשון המשנה, ובמקום לקרוא לט"ו בשבט, "ראש השנה לאילן", כפי גרסתנו במשנה, העדיף לקרוא לט"ו בשבט "ראש השנה למעשרות האילן". ללמדך שאין ראש-השנה זה יום-הדין, אלא תאריך-לוח לגבי תרומות ומעשרות וערלה. 

אולי ידע, הרמב"ם כי יבוא יום, ומרוב אכילת פירות, ונטיעות, מי בכלל יזכור שכל מהותו של יום זה הוא שבו מתחלפת שנת המעשר והערלה. הרמב"ם ידע, כנראה, שיבואו ימים בהם יתמקדו עם ישראל במנהג של אכילת פירות, ונטיעות ויזכרו במעורפל שזהו יום בו מתחלפת שנת המעשר. על כן שינה מלשון המשנה וכתב ראש השנה למעשרות האילן.

כדאי לקבוע יום זה, כיום לימוד ועיון במצוות התלויות בארץ, ובפרט לימוד הפרשת תרומות ומעשרות, שזהו דבר הנוגע לכל אחד ואחד. ויבורכו אלו הנוהגים להפריש תרומות ומעשרות בבתיהם, גם מתוצרת שנרכשה בירקניות שתחת הכשרים מהודרים. כי בנוסף על כך שייתכן גם אצל הבד"צים טעויות ומכשלות, שלא תיקנו והפרישו כראוי, כי כולנו בני אדם ולא מלאכים - נוסף גם העניין שלא יישכח העניין של הפרשת תרומות ומעשרות. כפי שבדורנו נעלם מחיי היום-יום הלכות מליחה ונשארה רק בספרים, כיוון שכולנו רוכשים בשר מוכשר.

כאן המקום להבהיר כי נהג נטיעת העצים של קק"ל, לא רק שאינו שייך לט"ו בשבט במשמעותו היהודית, אלא שיש החושבים שלכל הפחות יש בנטיעות אלו משום מצוות יישוב ארץ-ישראל. אך טעות בידיהם. זאת כיוון שהמצווה קיימת רק לגבי עצי פרי, לעומת נטיעות קק"ל שהינם של עצי סרק, שאין כל מצווה לנטעם בארץ-ישראל.

חשוב אם כן שגם בגני הילדים, המחלקים עציצים בט"ו בשבט, יחלקו עציצים של עצי פרי, ולא של אילנות סרק.