מהי שטות? – זו סטייה מהדרך הישרה. יש דרך אמצעית, דרך השכל וההיגיון, והסטייה ממנה נקראת שטות. כך מסביר רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, במאמר מיוחד שכתב לרגל היום - שהתברר מאוחר יותר כיום הסתלקותו.

 
חריגה למעלה 

 
אולם יש שני סוגים של שטות: יש שטות במובן המקובל, שעניינה סטייה אל מתחת לקו האמצע, ירידה למטה מהשכל; ויש 'שטות דקדושה', שאף היא בבחינת סטייה מהדרך השכלית הרגילה והמקובלת, אולם כאן החריגה היא למעלה מקו האמצע. 

 
'שטות דקדושה' פירושה, שהאדם שובר את המוסכמות הרגילות והמקובלות, ומתעלה לדרגה רוחנית גבוהה, החורגת מקו השכל וההיגיון הרגיל. הוא אינו מסתפק בעבודת ה' המתחייבת על-ידי השכל, אלא פועל מתוך דבקות בקב"ה שלמעלה מההיגיון ומהמקובל. 

 
משקל-נגד 

 
וזה עניינו של המשכן – להפוך את ה'שטות' של העולם הזה הגשמי ל'שטות דקדושה'. אי-אפשר להסתפק בדרך הממוצעת, דרך השכל וההיגיון. ייתכן שאם לא הייתה בעולמנו מציאות של 'שטות' רגילה, היה אפשר להסתפק בדרך הממוצעת, אולם מכיוון שקיימת בעולם מציאות של חטא, שעניינה שטות כפשוטה, הכרח להשתמש ב'שטות דקדושה', כמשקל-נגד. 

 
כך קובע הרמב"ם, שבדרך-כלל צריכים לנקוט את דרך המיצוע, אולם אם מישהו סטה מהדרך ונטה יותר מדיי לאחד הצדדים, לא די לו לשוב לדרך המיצוע, אלא הוא נדרש לתקן את הסטייה על-ידי מעבר לקצה השני.
צדקה בלי מגבלות 

 
המשמעות המעשית של הדברים: מי שיושבים באוהלה של תורה, כמו תלמידי-ישיבות או מי שעוסקים בתורה בלבד – אל להם להסתפק בזמנים הקבועים שנקבעו ללימוד התורה, אלא הם נדרשים לפרוץ את מסגרות הזמן הקבועות, בבחינת 'שטות דקדושה', למעלה מהזמנים הקבועים. 

 
בעלי-עסק, שעיקר עבודתם את ה' בקיום המצוות ובמתן צדקה - עליהם לפרוץ את הגדרים הקבועים של שיעורי הצדקה. גם אם הם כבר מקיימים את מצוות הצדקה בהידור, צדקה מן המובחר, בכל-זאת עליהם לחרוג מהמגבלות הללו, ולתת צדקה באופן של 'שטות דקדושה', בבחינת "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו". 

 
פריצת המסגרות והמגבלות תביא את ביאת המשיח, שאף הוא מכונה 'פורץ', ונזכה ל"יעלה הפורץ לפנינו", בקרוב ממש.