השבוע חל תאריך חשוב שיש לו משקל דומה במובן מסוים לראש-השנה. השבוע יחול י' בשבט, היום בו לפני הסתלק למרומים כבוד קדושת הריי"צ (רבי יוסף יצחק), האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה עבר לידי חתנו, הרבי מלך המשיח.
לוח השנה היהודי משובץ לרוב בימים לא שגרתיים. חלקם ימים שמחים, חלקם עצובים וחלקם – כאלה אי אפשר להולמם עם הגדרה חד משמעית. ימי החגים הם ימים שמחים. ימי החורבן הם ימים עצובים. אך כיצד מוגדר יום כמו ראש-השנה?
ביום זה אנחנו לא עצובים, אך גם לא שמחים באותה מידה ששמחים בחגים אחרים. ביום כזה אנחנו גם רציניים וגם שמחים. רציניים – כיאה ליום בו נקבע עתידנו בשנה הבאה, ושמחים – כראוי ליום בו מכתירים את מלך מלכי המלכים. בספר תהילים נקראת תחושה מעורבת כזו 'וגילו – ברעדה'. כלומר, 'תשמחו ברצינות', מתוך כובד ראש.
*
מה פתאום נזכרנו כעת בראש-השנה? משום שהשבוע חל תאריך חשוב שיש לו משקל דומה במובן מסוים לראש-השנה. השבוע יחול י' בשבט, היום בו הסתלק למרומים כבוד קדושת הריי"צ (רבי יוסף יצחק), האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה עבר לידי חתנו, הרבי מלך המשיח.
כאשר מציינים את היום שבו התחלנו לחסות בצל הנהגתו המופלאה של הרבי, – הלב מתרונן מתוך שמחה. אשרינו שזכינו ליהנות מאורו הגדול של הרבי. אשרינו שזכינו לחיות בדורו של הרבי ולהגשים תחת הנהגתו את המשימה החשובה שניתנה לנו משמיים, כפי שגילה הרבי ברוח-הקודש – להביא את הגאולה השלמה בפועל ממש.
אלא שהשמחה הזו אינה מסוג השמחה של חג הפורים או של חג עליז אחר. זו שמחה שטבולה כל כולה ברצינות ובכובד ראש. משום שכאמור, הסיבה העיקרית לשמחה זו קשורה לתפקיד הכביר שהוטל על שכמינו – להביא את הגאולה – וכל עוד לא השלמנו את התפקיד, אין השמחה שלמה.
אכן, במבט לאחור אנו שמחים. י' בשבט יסמן לנו ציון-דרך משמח בו התקדמנו בצעדי ענק לקראת הגאולה, כעדותו הנבואית של הרבי. אולם במבט לפנים – כל עוד לא הגענו אל היעד הנכסף, כל עוד לא התגלה הרבי כמלך המשיח לעין כול, אנחנו לא נותנים לעצמנו להתמכר לשמחה. אנו מחייבים את עצמנו להמשך עשייה נחושה – לפרסם בכל העולם על המעבר הקרוב מאוד לעידן הגאולה ולעשות ככל יכולתנו שזה יקרה רגע קודם.
