"ואני בבואי מפדן וגו' - ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם: ואקברה שם -ולא הולכתיה אפי' לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שעל פי הדבור (הכוונה - על פי דיבור ה') קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנא' (ירמיה לא) קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. " (ציטוט מרש"י על פי המדרש) 

 
משהו כאן קצת מוזר ודורש הסבר: האם, רגעים לפני מותו, יעקב חושש מקנאה וחיסול חשבונות מצד בנו האהוב? משהו בסגנון: אתה לא דאגת לאמא לקבור אותה במערת המכפלה, אני לא אקבור אותך שם ... 

 
שימו לב לביטוי: "וידעתי שיש בלבך עלי". בשכל- יוסף בטח מסתדר עם ההסברים, למה אבא לא קבר את אמא במערת המכפלה, אלא רק בדרך: לא  ממש פשוט להתארגן ולשאת את רחל עד חברון, כשהוא תקוע באמצע הדרך עם כל הילדודס שלו והצאן והכל, ואין שם בדיוק אוטו של חברה קדישא. 

 
אבל הלב, הלב... הכאב לב של יוסף בטח נשאר: למה אמא שלי קבורה ככה סתם על הדרך ולא במערת הקבורה הקדושה בחברון לצד בעלה? עכשיו, רגע לפני מותו של אבא, יעקב מעלה שוב את הנקודה הרגישה, כשהוא מבקש לקבור אותו דווקא במערת המכפלה, ואז שוב עולה הנקודה הכואבת: למה? למה אמא שלי לא שם... 

 
עכשיו בואו ונבין מה יעקב עונה לו:

  

קברתי אותה שם "על פי הדיבור"- בהוראה מה'- כדי שתהיה לעזר בניה בעת שיוגלו. אבלים וכואבים, חוטפים מכות רצח והמומים מהחורבן הנורא הם מוגלים מהארץ,ו.. נתקלים בקברה של האמא הגדולה, נעצרים שם ובוכים ומתפללים. 

 
מספר המדרש: באו אז, באותה שעה נוראה,  האבות לפני ה' והתפללו על עם ישראל., ולא, הקב"ה לא מתרצה , כי בנ"י של אותו דור היו עובדי עבודה זרה. לא התקבלה בקשת אברהם, לא יצחק, לא יעקב. 

 
ואז באה אמא רחל לבקש רחמים לפני הקב"ה. 

 
רחמי מי מרובים יותר?! רחמי בשר ודם או רחמיך? היא שואלת - ועונה: רחמיך! 

 
ואני- אני הכנסתי צרתי לביתי מתוך רחמים – רחל עמדה להתחתן עם אהובה יעקב אחרי 7 שנות ציפיה. מאחרי הגב של שניהם נרקמת קנוניה. אביה מתכנן להכניס אל החופה את לאה אחותה במקומה, בלי שיעקב ידע. רחל ויעקב חושדים. יעקב מוסר לה על כן סימנים לזיהוי... 

 
והיא- מרחמת על אחותה! איזה השפלה תהיה לאחות, כשתתגלה המרמה. אז מה היא עושה? היא הולכת ומוסרת את הסימנים- לאחותה! 

 
איזה הקרבה, איזה וויתור... 

 
והנה התכונה הזו מתגלה שוב. יעקב אומר ליוסף: את האמא שלך קברתי בדרך, וזה לא פגע בה! למה? אם זה יביא טוב לבנים שלה- אז זה מה שהיא עצמה רוצה! היא היתה מסכימה על זה ואף דורשת את זה – אם רק יכלו לשאול אותה...
שוב ביטוי של אותה תכונה אצל רחל- הקרבה... וויתור....

 
וזה מה שאומר יעקב ליוסף. 

 
קברתי את אמא בבית לחם, בשומכלום על אם הדרך, כדי שבעתיד, אחרי מי יודע כמה שנים, היא תהיה לעזרה לבניה. ועשיתי את זה על פי ציווי ה', כי זה בעצם ממש היא: זו הדרך שלה, זה מתאים לה, זה מה שהיא היתה, אילו המידות המופלאות שבגללן אני מעריץ אותה ובגללן  היא אשתי האהובה ביותר.  רחל היא ממש לא "אמא פולניה",שהפסידה בשביל טובת הבנים שלה. כשמדובר בגאולה של הבנים שלה (גם אם עוד שנים רבות), רחל מרגישה שזה הטובה שלה, זה האושר שלה. 

 
המילים האלה ממש לא פופולריות היום. אני משערת, שהמילים האלה אפילו ירגיזו כמה מאיתכם/ן. כי היום אשה אמורה ל"חפש את עצמה" ורק את עצמה כביכול. אבל זו תורת אמת מצביעה על רחל כ"האשה", ומה לאמר לכם/ן, בהסתכלות על המציאות סביבי , אני מאמינה אישית, שמי שהולכת בדרך הזו, מצליחה להיות מאושרת ושלימה, יותר מאשר כל מיני  נשים "עצמאיות" ו"משוחררות", ש"מחפשות את עצמן". 

 
התורה והמצוות ניתנו לגבר ולאשה בשווה. 

 
המצוות של הגבר גלויות יותר, מוחצנות יותר- תפילין, תפילה, עליה לתורה, פאות וזקן. עבודה גלויה, שיכולה גם להביא לשחצנות מה. 

 
עבודתן של הנשים פנימית יותר: הבית היהודי, מרכז ההוויה היהודית, מבוסס ומעוצב על ידן (ואני ממש לא מתכוונת לאיך לרהט אותו באיקאה). 

 
יעקב צריך, על כן, להקבר במקום של קדושה גלויה, עם שאר האבות במערת המכפלה. 

 
לעומתו רחל, היא עיקרה של בית. מתאים לה לוותר על השלימות העצמית שלה, ולא להקבר עם בעלה, אלא להקבר על אם הדרך, כדי שתהיה עזרה לבניה ( אפילו אם הם לא ממש "מוצלחים" לפי שאיפת ליבה, הם הרי גולים, כי הם עבדו עבודה זרה). 

 
זה בדיוק הכוח שלה. 

 
ולכן היא הביאה את ההבטחה "ושבו בנים לגבולם" . 

 
 בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

 

(באדיבות חב"ד הודו)