כשרות הבהמות והחיות לאכילה מותנית בשני סימנים: העלאת גרה (לעיסה חוזרת של האוכל לעיכול מיטבי) ופרסות שסועות. ללא שני הסימנים, אפילו אם חסר אחד מהם, אין הבהמה או החיה כשרה. וכמו שנאמר: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה, את הגמל ואת הארנבת ואת השפן... ואת החזיר" (דברים יד, ז-ח). לבעלי-חיים אלה חסר אחד מתוך סימני הכשרות, ולכן הם אסורים באכילה.
 
בעלי-החיים האסורים מתקיימים ממקור רוחני טמא. בזמן הגאולה, כאשר יתגשם החזון "אות רוח הטומאה אעביר מן הארץ", יתחילו בעלי חיים אלה להתקיים ממקור רוחני טהור, ואז יותרו באכילה.
 
יוצא דופן בעל-חיים אחד, שיותר באכילה עוד לפני שרוח הטומאה תעבור מן העולם – החזיר. החזיר נזכר בתורה בפסוק נפרד, כדי לרמוז שצפוי לו דין נפרד מיתר בעלי-החיים. וכך דרשו חכמים: "למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישראל".
 
אמנם ידוע הכלל, כי "התורה הזו לא תהא מוחלפת", וכיצד אם כן ייתכן שתשתנה הלכה ונוכל לאכול בעלי-חיים טמאים? (ואכן מסיבה זו יש המפרשים כי בעלי החיים יישארו אסורים באכילה, והחזיר המוזכר בדברי חז"ל מופיע רק כדימוי למה שיקרה בזמן הגאולה. רדב"ז מסביר כי "יהיו ישראל אוכלים משמנים כאילו הותר להם בשר חזיר". וריטב"א ורבינו בחיי מפרשים כי מדובר במלכות אדום שנמשלה לחזיר, ועתידה להשתנות ולעזור לעם ישראל).
 
אולם בעל 'אור החיים' (רבי חיים בן עטר) מפרש את הדברים כהווייתם. הוא מסביר, כי בזמן הגאולה ישתנה טבעו של החזיר והוא יתחיל להעלות גרה ולכן הוא יהיה מותר באכילה. בהמשך, ישתנה טבען של כל הבהמות והחיות ולכולן יהיו את שני סימני הכשרות וממילא הן תהיינה מותרות באכילה.
 
במדרש תהילים מופיעה דעה, כי בעלי החיים הטמאים פשוט עתידים להיכחד מן העולם.