פרשת ויגש פותחת בתיאור פנייתו של יהודה אל יוסף בבקשה לשחרר את בנימין. יוסף עדיין לא הזדהה לפני אחיו, ועצם פנייתו של יהודה אליו הייתה לכאורה מין ביטוי של כניעה. יהודה נהג כמי שזקוק לרחמיו של יוסף.
 
אולם הדרך בה פנה יהודה אל יוסף ביטאה את ההפך הגמור. יהודה לא דיבר בהתרפסות, אלא בתקיפות ובנחישות. למרות שיוסף היה במעמד השליט, התייחס אליו יהודה כאל מי שמוכרח למלא את בקשתו, ללא כל פשרות.
 
כזו צריכה להיות גישתו של כל יהודי אל רשויות המדינה בה הוא חי. הוא אמנם בגלות וכדי לנהל את אורח חייו על פי התורה הוא זקוק לחסדי השלטונות. אך עליו לדעת שמצד האמת מחויבותם לעזור לו. פנייתו לעזרה מצדם צריכה לנבוע מתוך ביטחון עמוק בקדוש-ברוך-הוא, כי אכן יגלה בהם את הרצון הטוב לעזור לו.
 
הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם במטרה שאנו, עם ישראל, נביא לכל פינה את אור הקדושה שבתורה ובמצוות. בתקופת הגלות, כאשר אנו נתונים לחסדי גויים, עלינו לזכור כי כל הסיבה שנקלענו למצב זה, היא כדי שאכן נשתמש בעזרת הגויים ובכך נגשים את המטרה האלוקית בהבאת אור הקדושה גם למחוזות הגלות. עלינו להיות בטוחים כי כל מצב אליו נקלעים נועד בסופו של דבר לעזור לנו לקיים את רצון הבורא. בדיוק כשם שיהודה היה בטוח בכך שהמשנה-למלך מצרים ימלא את מבוקשו.
 
בגאולה השלמה נראה בגלוי כי אכן העולם כולו עומד הכן לסייע למילוי הרצון האלוקי. והעובדה שכבר רואים גילויי נכונות מצד גויים לבוא לעזרת עם ישראל, מלמדת על קרבתנו המוחשית אל הזמן הנכסף.