22 שנה של תלאות ועגמת לב, של דכדוך ויסורים, וגם תקופה של פריחה ושגשוג, פקדה אותו במעמדו המדיני, עד כדי המנותו למשנה המלך, ובכל זאת לא שכח יוסף... הוא לא שכח את מילות הקודש האחרונות, ששמע מפיהו של אביו..

הוא לא שכח, כי הוא תפשם שלא כלאחר יד, והוא קלט אותם שלא במרבדם הרדוד והחיצוני.. והוא שעה אל הדברים האלה מתוך עמקי לבבו ומתוך הפנים שבקרבו והוא ירד לעומקם ולפנימיותם של דברי אביו.. הוא ראם כנר לרגליו והם נחרתו בו ונחקקו בו לצמיתות והם מהווים את הדגל שבחייו. הכיצד? כשיעקב נתלווה אל יוסף, בקש הבן מהאב שיחזור על עקבותיו אך יעקב באר לו את הדינים הכרוכים בפרשית "עגלה ערופה". הוא העמידו על חומרת המצב של שליחת רע או מבקר מכתלי הבית מבלי ללוותו. יד של לסטים ,חלילה, עשויה לפגוע בו ולהזיק לו קשות באם מגלים הזדים כי אין מי שחושש לחייו ומגונן עליו, כי אז באם יתקפוהו, לא יעמוד עליהם גואל הדם של קרבן זה, כי הינו הפקר.

על האדם להשתדל להבליט ולהדגיש בחוץ בלוותו את מבקרו, כי יש לאדם זה ידידים נאמנים, העוקבים אחריו בצאתו, והם לא ינוחו ולא ישקוטו עד כי יווכחו כי הוא הגיע למקום חפצו בשלום. הכלום, קלט יוסף את הדברים כפונקציה הגיונית, המובנת מאליה בשכלו הישר? האם קיבל אותם באופן שגרתי ויבש כהלכה עובדתית קרה, חסרת נשמת חיים ונטולת רגש מתפעל, שיש בו טעם ורגישות של לב מבין?

את המרכבות המלכותיות, ההדורות בהוד ובחוסן מבהיק, ליווה יוסף בצוות מלווה נוסף. מי לא הזהיר אז מאותן עגלות פרעה, המפילות את חיתתן על כל יושבי הארץ, בשל היותן שייכות למושל העולם, המשביר מזון בעידן של רעב, כשהכל נזקקים לו?

בהתאם להגיון הישר ולשכל הבריא, אכן, מסתבר כי מיותר הוא הלווי של עגלות פרעה, אך יוסף הצדיק נקט בהתאם לדיני ההלכה העברית ובכל זאת ליווה עגלות אלו בניגוד לסברת האדם. כך רואה ה"כלי יקר" את הביטוי: "את העגלות אשר שלח (ליווה) יוסף".

מדוע דוקא עגלה?

הלשון עגלה (מרכבה) לפי "הכלי יקר", אינה שייכת כלל לשורש של המילה "עגלה ערופה" שהרי את עגלות אלו שלח יוסף, אומר הכתוב "לשאת אותו" את יעקב, ולשון הרבים של העגלות אינה תואמת את העגלה הערופה שהיא, למעשה, עגלה יחידה.

מהלכות הדינים שבמצוות עגלה ערופה, למד יוסף שיש למדוד את המרחק מהחלל עד לעיר הקרובה ביותר ולמצוא את הגורם והסיבה לנפילת קרבן זה, כדי לפרסם זאת ברבים, כך שהחוטאים יבואו על עונשם, כדי שמקרה אוון זה לא יחזור עוד , חלילה, על עצמו.

העגלה הערופה, מיועדת להסות את הקטגור, בהאשימו את ראשי העיר והשופטים, שאינם חוקרים את הנאשם בנידון החלל שנמצא בשדה כדי למנוע מפגיעה רוחנית באנשים אלו. 

מצרים משולה לעגלה יפהפיה, וזאת, כל עוד היתה לארץ זו שליטה על עם ישראל, זכתה הארץ ביופי, אך עם יציאתם של בנ"י ממצרים פג יופי זה, והדבר נרמז בעגלות, ששלח יוסף.

(העגלות פה, משחקות את תפקידו של לשון נופל על לשון, שהרי גוף הרבים של עגלה (מרכבה) וגוף הרבים של נקבת העגל הוא זהה וצורתו היא המילה: "עגלות" בנקוד של חטף פתח מתחת לע'. (הזוהר הקדוש)

בחיבורי עוללות אפרים נלמד, כי מהעגלה הערופה למדים כי יש להסיק את מוסר ההשכל והלקח הנכון מהתוצאות השליליות של המקרים השונים.

יוסף בקש מאחיו למסור לאביו (באם לא יאמין כי יוסף חי) את הדברים האחרונים שלמדו האב. יוסף נתכוון, שאביו יבדוק את המצב וישקול וימדוד את הגורמים והנסיבות למצב ובשלהם לא ראה יעקב את בנו אוהבו במשך 22 השנה, שהרי גם יעקב שהה מחוץ לבית הוריו 22 שנה ונמנע ממנו לכבד אותם, לכן בקש יוסף שאביו יסיק מדוע נמנע ממנו הכבוד שיוסף יכול היה לרחוש לו ולהעניק לו במשך 22 השנים, שחלפו.

בספרו קדושת לוי, מביא רבי לוי יצחק מבארדיטשאב, כי הלשון "עגלות אשר שלח" רומזות על המושג עיגול, המסמל סיבה ועילה המביאים להשתלשלות והשלכות. יוסף בקש לנחם את אביו מצער הגלות ולעודד אותו כי דוקא צער זה הוא הסיבה להתחלת הגאולה. יוסף יכול היה לחזור אל אביו לאחר שלא מצא את אחיו, אבל דוקא המלאך גבריאל, שניסה להתרות בו שיזהר, כי אחיו "נסעו" מרגשות האחווה כלפיו, הניע אותו להמשיך ולאתר אותם, וכך נתגלגל למצרים ובעקבותיו באו אחיו , עד שהעם כולו ירד למצרים בשליחות של קודש לברר את המקום ולהעשות מוכשרים לקבלת התורה.

ראשית דרכה של השליחות בעולם

האבות הקדישו את חייהם לדבוק בה', ולכן שמשו כרועי צאן, כך שאיש לא הטריד אותם משלוותם בזמנם הפנוי, להתבודד ולהתדבק בשכינה.

יוסף, היה דבוק בשכינה, למרות ההפרעות שפקדו את שלוותו בשל מהלך הניהול הרצוף של עסקי המדינה, ולכך זקף יעקב לזכותו צדקות זו, שעסקים פוליטיים מדיניים, מטרידים של גלות לא השכיחוהו מהתדבקותו בקודש, דבר שלא התרחש עם אף אחד מהאבות ולכן יחס לו יעקב חשיבות של "רב" ושל "עוד" המבטאים את רמתו הרוחנית הנעלית של בנו על כלם.

השליחות של יוסף במצרים, הפיחה חיים ("למחיה") וכח באיש היהודי היוצא לשליחות, שלא יגלה רפיון ותשישות בהתדבקותו בה' בשל גורמי הגלות המעכבים.

השליחות הנוספת שלו והיחודיות שלו והנרמזת בשמו יוסף והמורה על סמל של "עוד" ותוספת, התבטאה בשליטתו של יוסף על עינייני הגלות. הוא טען אל האחים כי הוא הגיע הלום לא בשלהם אך היות : "וישימיני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים".

שליחות זו, שם עליו האלוקים, ושם זה (אלוקים) רומז על ענין של שררה, דין ומשילה היות ולעיתים מגיעה שליחות זו בתנאים של דין, של הסתר והעלם המהווים (עגלות-עיגול) עילה וגורם לצער ועגמת נפש, הרי ע"י המשלח, שיש בו כוחותיו של יוסף, עשוי השליח להגיע למצב של התעלות והצלחה של שיא.

יוסף רמז ליעקב בעגלות, כי החלל הנמצא בשדה הוא סמל למצב של אדם, המנותק מאלוקות בשל היותו במקום שדה, נטול בית מדרש ומקום של תורה. ההלכה תובעת שחכמי ישראל יצאו ל"שדה" אחר "חלל" זה ויציעו לו "אש"ל", דהיינו, מקור למחיה רוחנית וילמדוהו את תורת ה' ומצוותיו.

יוסף נתכוון להוכיח לאביו, שהוא חי ברמה רוחנית שהנציח בו אביו בלוותו לשדה, כדרך החיוב המוטל על ראשי ישראל לצאת לשדה ולהקנות לאלו המנותקים, חיים רוחניים ולכן ,אכן, לא הושפע יוסף מהלך הרוח הנכרי והזר שבמצרים. (משיחת יום ג' ה' טבת, תשמ"ז-לקוטי שחות חלק ל')

ה)ותחי רוח יעקב הנחת שרווה יעקב מבנו שעדיין עמד בצדקותו וגבר אפילו על אביו בצדקותו,(כפי שהדבר משתקף מהמושגים "עוד" ו"רב") הפיח באב רוח חיים.

אחד הגורמים המהווה מקור לנחת מחיה נפש להורים, היא האחווה והאחדות השוררות בינות הילדים. לפני שיוסף פרש מאביו, לימדו יעקב, כי הנשיאים נשאו את כלי המשכן בעגלות של צבים. הצב הוא כנוי לעגלה המכוסה ביריעות בדומה לשריון הצב. 

עבודת הנשיאים נעשתה מתוך שתוף פעולה מלא ומתוך אחדות מוחלטת.

בספר במדבר, פרק ז' פס' ב', מבאר ספורנו:"עגלה על שני הנשיאים" לאות אחווה ביניהם, אשר בה יהיו ראויים, שתשרה שכינה ביניהם. עגלות אלו שראה, סמלו ליעקב, כי האחווה שוררת בינות בניו, והם ראויים שהשכינה תשכון בקרבם, ואז נאמר:"ותחי רוח יעקב".

גם לפי הזוהר הקדוש ניתן ללמוד כי בעגלות ששלח יוסף, נתכוון לרמוז על שש עגלות הצבים, שנשאו הנשיאים את המשכן במדבר. ועפ"י דעה נוספת ניתן להפיק כי יוסף שלח ששים עגלות כרמז לשישים המרכבות העליונות, שירדו עם השכינה לגלות מצרים... חישוב זה הנרמז ב-6 הבעגלות או ב-60 העגלות, ששלח יוסף, הרומזים על המשכת השכינה למצרים, השיב את נפשו של יעקב בגלותו את צדקותו של יוסף. (הזהר הקדוש)

רב, עוד יוסף בני, חי.