רגעים אחדים לפני הסתלקותו, מיד לאחר ההבדלה במוצש"ק פרשת שמות, כ"ד טבת תקע"ג, גולל האדה"ז את תוכן תמצית חייו באגרת: "הנפש השפלה". בתור הכנה להסתלקותו, העלה האדמוה"ז את רשימתו המשמשת עבורינו את אבני התשתית ואנכי היסוד לרגלינו בחיים. הכיצד?

הנפש השפלה, היא איננה זו, שחשה רגשות של ביטול, שפלות רוח וצניעות... והיא אינה משוללת מתחושות של יהירות וגאווה... ואף מאווים לדבוק בה' ורגשות האהבה והחפיצה בו, אינם גואים בה כלל!

היא שפלה, משום שהיא מהווה בחינת עקביים בלבד, ונטולה מכנפיה וירכיה...(הם אמת התורה והש"ס) ואין אמת התורה קרובה אליה, אך היא נוהגת כבעקבות משיחא, כשנפלה סוכת דוד הנופלת עד עפר לעומת הנשמות בדורות הקודמים לה, שכל הנוהג שלהן היה מושתת על ירכי אמת התורה ועל גדפי אהבת ה' ויראתו.

נפש שפלה

הגורמים המניעים את נוהג האדם במצב של נפש שפלה, מותנים באהבתו העצמית ובפניותיו האישיות ואין כאן רמז לחיים של רוח מקודשת ושל מטרה טהורה, של תורת אמת לשם שמים... ולכן מעורים בנוהג זה דברי שקר, ודווקא בנפש כזו רואה האדמוה"ז את מגמת החיים וייעודם? הייתכן? 

היא שפלה מאוד, אך רגשות יוהרה והתנשאות מחפים על כל אותם מחדלים ועל כל אותם אמצעים חסרי-שחר בם נוקט האדם העומד דרוך להתגונן בפני כל אלו המעוררים אותו בדברי תוכחה ומוסר.. ככל שרגשות הריקנות מתעצמים בו, הוא נעשה תובעני יותר, דוחה ופוסל בעזות מצח את העומד לו בדרכו... ואף אם הוכח באופן חד וחותך כי העמדה שהוא התבצר בה היתה מעורערת כליל, הוא לא יודה בכך אך ימשיך להאשים את זולתו ולהכשילה, במין תום מזויף שכזה ובערמומיות בתחבולות ומזימות, שעה שהוא מסבב ענינים לטובתו האישית, אף אם היא נוגדת את האמת..

מידת האמת התחננה מהאלוקים שהעולם לא יבנה משום שהוא מלא שקרים..אך מידת החסד, הפצירה שהאמת תיזרק ארצה והעולם יבנה בחסד שאינו אמת, כי העולם מלא חסדים. למה כוונתה של מידת החסד?

אפילו במצב נשפל, כשהאדם חש אך ורק את מציאותו הפרטית בתכליתה, וכאילו אין כל סיבה ועילה אלוקית הקודמת לו וחשובה ממנו ח"ו...

אפילו בסיטואציה של אדם, שאינו חש כלל הרגש רוחני בעידן שהוא מקיים מצוות, כאילו הוא נעשה דבק בה'... גם אז, בקיום המצווה הערטילאית שלו, הוא נעשה מאוחד עם מהותו ועצמותו של המאציל, וכל אותן כוונות עילאיות וטהורות של אהבת ה' וחפיצה בו, הנטולות מעשה גשמי של מצוות, אינן מסוגלות לרומם אותו ולנשא אותו אל ה' והן אינן מקשרות אותו בעצמות ה'.

בהשקפה חיצונית ורדודה, דומה כאילו מציאותו של ה' אינה מגיעה אל הנפש השפלה, השוכנת בעולם של שקר ואורחותיה מושפעים כ"כ ממידה מגונה זו, ולכן ,אכן, סברה מידת האמת שהעולם שהוא כולו שקר, שלא יבנה...

הטענה הזו נעוצה בצרות תפסתה ובמגבלותיה של מידת האמת, שאינה מסוגלת להגיע ולשכון לעולם שבו שוכן השקר. ידת החסד מודעת לכך, שהאמת האלוקית מגעת לכל אתר ולו הנשפל ביותר, משום שאין לה הגבלות של מדידה, ודוקא במצב של העלם והסתר עצומים ביותר, שוכנת עצמותו יתברך, והשקר ,אכן, נמשך ממנה...

"אהבת העצמי"

השקר וההסתר האלוקי, אכן, נמשכים מג' קליפות הטומאה, ואשר בהן נעלמת ונסתרת החיות האלוקית ולכן מקבל הנוהג הנמשך מהן, צביון של שקר ועורמה, חניפות וצביעות ואשר מרכיביהם היא "אהבת העצמי" של האדם ואהבת החומריות של העוה"ז...

אפילו ברגעים של חטא, עדיין קשורה נשמתו של החוטא בעצמותו יתברך, והדבר משתקף בתנועת התשובה, כשהוא חוזר אל ה' ברגשות עמוקים וכנים... אותם ניצוצות קדושה שהוו מקור וחיות למעשי החטא, מתרוממים ומתנשאים עתה עם התשובה והזדונות הופכות לו לאדם לזכויות.

דוקא בעולם הגשמי, בעולם המעשה, שהוא נחות מעולם הדיבור והמחשבה, מקננים ניצוצות קודש מרמות אלוקיות נישאות ביותר, היות ונעוץ תחילתן בסופן וסוף מעשה במחשבה תחילה.. רצונו של ה' במחשבה לברוא את העולם, נתגלם בעולם הגשמי ודוקא לרצון זה של בריאת העולם, המשיך ה' את הניצוצות העצומים ביותר.

דוקא באדמה, שהיא הנשפלת ביותר, מקנן כח הצמיחה והחיים של העולם. כי דוקא כשהמלאכה נשלמת והאומן מסיים את הפרטים האחרונים שביצירה שלו, רק אז ניכרת ונגלית נשמתו הטבועה במלאכתו, רק אז משתקפים כשרונותיו הנדירים וכוחתיו הפלאיים. סיסמא והדגל של האדמוה"ז הצהירו לכל כי יש להחזיר בתשובה את הנשמות התועות וטועות וכך הוא ,אכן, התבטא לפני בנו, האדמור האמצעי.

ואולם הצדיק, שלא חטא מעולם ולא נהג באורח של חניפה, צביעות ושקר מהולים באהבת החומר ובאנוכיות - נטול יכולת לברר את הניצוצות הנישאים שנמשכו לג' הקליפות והחייו נוהג זה, ובכך, אכן, כיצד יגיע לרמת מי שבירר קווים שליליים של זדונות אלו בעבודת התשובה?

בעורר הצדיק את החוטא ובהביאו לחזרתו בתשובה, מתעלה אף צדיק זה לרמת בעל התשובה, שזדונותיו הפכו לו לזכויות.

תנועת התשובה

ודוקא באותם רגעים שלפני הסתלקותו של האדמוה"ז כשהרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה, ביתר שאת וביתר עוז, בייחוד אצל צדיק שראה מטרה בחייו להחזיר תועים בתשובה, דווקא אז ברגעים אלו נתגלית אצלו תנועת התשובה כשמעשה המצווה הגשמי מתעלה על רגשות עילאיות של דבקות בה', הנטולות מעש של מצווה.

היעד שהאדמוה"ז קורא לו הוא גמילות חסדים גשמים אף שכלם ברובם הם שקר, (הם מונעים במגמה של כבוד והתנשאות עצמיים ולא במטרת שמים לעזור לנצרכים במצוקתם...) והיות והאמת האלוקית נעלמת ונסתרת שם ומחיה נוהג זה, הרי בהחזרת אנשים אלו לדרך האמת ע"י שמעוררים אותם לעבודת התשובה, מתבררים ניצוצות אלו, והזדונות נעשים להם - זכויות. 

ואומנם, הכיצד ניתן לעורר אנשים אלו לתשובה? הכלום יועילו דברי הנחת ונועם לעורר את הניצוץ היהודי, שעה שיצר השטלתנות והמרד שוטפים אותו? האם תתנצח על מנועת המרד, מידת גבורה שבחסד והיא תגבור תכניע את הגסות הזו?