גם כששהה בביתו של לבן לא ישן בלילות, כמו שנאמר: "ותידד שנתי מעיניי". אף על זה אומר המדרש: "כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן – לא שכב". מה עשה בלילות הללו? שאלה זו שואל המדרש: "ומה היה אומר?" (בלילות), ומשיב: "ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים". 

 
לכאורה מהי שאלת המדרש "מה עשה בלילות", הלוא יעקב היה עסוק בשמירת צאנו של לבן? אלא ברור שיעקב אבינו לא מסר את נפשו עשרים שנים כדי לשמור על צאן לבן. הייתה לו כוונה פנימית ועמוקה לאין ערוך - הוא עסק בבירור ניצוצות הקדושה הטמונים אצל לבן. 

 
שאלתו של המדרש היא אפוא, באיזה כוח היה יעקב יכול לבצע את עבודת הבירורים הזאת? השהייה בביתו של לבן הייתה כרוכה בניסיונות רוחניים רבים, והייתה סכנה שהדבר יגרום ליעקב ירידה. ובפועל לא ירד ממדרגתו, ולא זו בלבד אלא אף בירר את ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן וחזר לארץ ישראל ברכוש גדול. באיזה כוח עשה זאת? 

 
משיב המדרש, שיעקב שאב את כוחותיו מ"שיר המעלות... מאין יבוא עזרי". מזמור זה מבטא את תחושת ההתבטלות הגמורה של האדם, שמרגיש כי בכוחות עצמו אין לו שום אפשרות לפעול, וכל כוחותיו באים מאלוקים. תחושת ה'אין' הזאת, שהאדם חש כי הוא אין ואפס, היא המביאה אותו לשים את מבטחו באלוקים לבדו – "עזרי מעם ה'". 

 
הפסוק מוסיף ואומר: "עושה שמים וארץ". כלומר, אלוקים הוא בעל הבית ונותן הכוחות בין לענייני 'שמים', עניינים נעלים (התורה שלמד בבית עבר), ובין לענייני 'ארץ', העניינים הנחותים (ההתעסקות עם לבן בחרן, "חרון אף של מקום בעולם"). הכרה זו, שאלוקים הוא בעל הבית ומקור הכוחות – היא המסייעת לאדם בעבודתו. 

 
פרטי הסיפור של יעקב אבינו טומנים בחובם הוראה לחייו של כל יהודי: כדי להצליח בעבודת הבירורים בעולם, יש להתחיל את היום בשעה שבה שרויים לגמרי בעולמה של תורה ותפילה. 

 
גם ההתעסקות שבאה לאחר מכן, בענייני העולם, צריכה להיות באופן של "יגיע כפיך" (ולא יגיע ראשך) – רק את ה'כפיים', הכוחות החיצוניים, יש להשקיע בענייני העולם, אבל על ה'ראש' יש לשמור. גם כשיהודי עוסק בעסקיו צריך הראש להיות עסוק בפרק משניות, בפרק תניא, באמירת תהילים וכיוצא בזה. דרך זו מבטיחה ליהודי את ברכת האלוקים להצלחה גם בגשמיות, ככתוב אצל יעקב: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד".