יציאתו של יעקב מבאר-שבע, השפיעה על העיר, משום שבזמן שהצדיק יוצא מן העיר, פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. נשאלת השאלה: והלוא הצדיקים יצחק ורבקה נותרו בעיר?
ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח,י)
הליכתו של יעקב אבינו לחרן מתוארת בתחילת פרשתנו - פרשת 'ויצא' : "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".
מתעוררת כאן שאלה, לשם מה התורה רואה לציין את יציאתו של יעקב מבאר-שבע ואינה מסתפקת בעצם האמירה "וילך חרנה"?
שאלה זו מעלה גם רש"י, ומפרש, על-פי המדרש: "מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה; יצא משם - פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה".
דברים אלה מעוררים שאלה גדולה: הלוא באותה שעה שהו בבאר-שבע יצחק ורבקה, כששניהם צדיקים גדולים...; איך אפשר אפוא לכנות את יציאתו של יעקב אבינו "פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה"?!
יראה ופחד
את התשובה לשאלה זו רומז רש"י בהוספה שהוא מוסיף על לשון המדרש. במדרש נאמר, שכאשר הצדיק בעיר "הוא זיווה, הוא הדרה", ואילו רש"י מוסיף תכונה נוספת, שאותה הוא מונה ראשונה - "הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה".
יש כאן שלושה מרכיבים בהשפעתו של צדיק על עירו:
א) 'הדרה', במשמעות כבוד. כלומר, הצדיק הוא כבודה של העיר.
ב) 'זיווה': אור המתפשט מהצדיק. זו ההקרנה וההשפעה החיובית שיש למעשיו של הצדיק על (בעיקר-אנשי) עירו.
ג) 'הודה': גם 'הוד' הוא סוג של אור, אלא שבשונה מ'זיו', ה'הוד' גורם פחד ויראה, כשם שנאמר על "קרני הודו של משה רבנו", (בירידתו מהר סיני) שבגללן "וייראו מגשת אליו". כלומר, 'הוד' מציין את היראה שהצדיק פועל על אנשי עירו.
כבוד וזיו
בנקודה זו טמונה התשובה לשאלתנו: גם לאחר צאתו של יעקב אבינו מבאר-שבע נשארו בה יצחק ורבקה, שני צדיקים גדולים, אולם יצחק כבר היה זקן ועיניו כהו, וממילא היה שרוי בביתו.
גם רבקה הייתה בבית ועסקה בשימושו של יצחק. אמנם ברור שנוכחותם כיבדה את העיר והגנה על יושביה, אולם לא היה בכוחם להקרין על העיר את האור של 'הודה', אור שגורם ליראה.
(- הפחד לעבור על רצון ה'...)
השפעה זו השפיע על העיר רק יעקב אבינו, שבהיותו פעיל בתוך העיר השפיע עליה לא רק במובנים של כבוד וזיו, אלא גם השפעה של 'הוד' - יראה ופחד. לכן כאשר יצא משם - "פנה הודה".
מסירות-נפש של נשמה
יעקב אבינו ידע שביציאתו מבאר-שבע תיגרם ירידה במקום זה, אולם הוא מסר את נפשו בשליחותו - כדי למלא את רצון ה' ולהקים שם את ראשית משפחת עם-ישראל, דבר שיכול היה להיעשות דווקא על-ידי ההליכה לחרן המנוכרת והמסוכנת...
דבר, שיטע בבניו לדורותם את הכוח - לשנות ולהאיר גם את הנֵכָר.
יציאתו של יעקב מבאר-שבע לחרן רומזת בכללות גם לירידת הנשמה לעולם הזה: כש'באר שבע' רומז לשורש הנשמה שלמעלה; ו'חרנה' מסמל את העולם הזה, "חרון-אף של מקום"...
אומרים לנו על כך, שיציאת צדיק (הנשמה) ממקורו "עושה רושם", ויש כאן מסירות-נפש מצד כל נשמה יהודית היוצאת לשליחותה, שעוזבת את דבקותה באור האלוקי ויורדת למטה, ל'עולם הזה', ובעולם הזה גופה, למקומות נחותים ומסוכנים!...למען ה' ועמו ישראל.
על כן, בזכות עצם מסירות-הנפש הזאת ראוי כל יהודי שהקב"ה ישיבו למקומו האמיתי, לחזור ולדבוק באור ה' – כאן, בעולם הזה, בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו בקרוב ממש ממש, אמן.
