א
 
שמחה חסידית טהורה הייתה נסוכה על פני החסידים שבאו להסתופף בהמוניהם בצל כ"ק אדמו"ר רבי שלום דובער נ"ע, הרש"ב מליובאוויטש. הן שמחת תורה היום, ולאו כל יומא זכאי כיום קדוש זה; על כן שרתה על החסידים שמחה בתוספת מרובה מאשר בכל השנה כולה.
 
בין המוני החסידים שהגיעו, היה גם החסיד המובהק ר' פתחיה, שלא החמיץ שום מועד ממועדי השנה, והסתופף בכולם - באווירת החגים המיוחדת – בצל קורת הרבי נ"ע.
 
עשיר גדול ואיש חסד היה ר' פתחיה. מסחרו המשגשג בסחר העצים הקיף ערים ומדינות רבות בכל רחבי רוסיה ומחוצה לה. הוא עשה חיל במסחרו, עושרו הלך וגדל, וככל שעושרו התרבה ועסקיו התרחבו, כן פתח והרחיב ידו במתן צדקה לכל דכפין.
 
ב
 
באותו יום שמחת-תורה התוועד הרבי עם המוני החסידים שנקבצו ובאו מכל רחבי רוסיה. צפופים ולחוצים עמדו לפניו, שותים בצמא כל הגה היוצא מפיו. בסיום דבריו פתחו כמאליהם בניגון שמחה, שהלך וגבר עד שמילא את האולם מקצה אל קצה.
 
לפתע הושלך הס. השירה פסקה באחת. עוד קול או שניים המשיכו בניגון, ואז חדלו גם הם. כל העיניים הופנו לעבר הרבי, תמהות ומבקשות להבין מדוע הופסקה לפתע השירה.
 
הרבי עצמו נראה היה כמחפש אחר מישהו, מסובב ראשו לצדדים ועיניו תרות לכל עבר. לפתע קרא לעומד מולו, ולחש על אוזנו מספר מילים. הקשיב האיש, אחר הפנה את ראש לעבר הקהל והכריז:
 
"ר' פתחיה מחרסון!"
 
חלפו דקה, דקותיים, תנועה בקהל, ובין החסידים נראה ר' פתחיה, מפלס דרכו לעבר הרבי, ועיניו מביעות תמיהה והשתמוממות: מה רוצה הרבי ממנו פתאום? כחסיד נאמן ניגש אל הרבי מבלי לשאול שאלות.
 
הרבי הרים את עיניו הטהורות, קבע את מבטו החודר והנוקב בפניו של ר' פתחיה ושאלהו במתינות:
 
"הלא תגיד לי, פתחיה, כמה פעמים מבקר אתה ביער במשך החורף?"
 
"כמעט שאינני עוזבו בימות החורף", ענה ר' פתחיה ביראת כבוד, "יש לי בית עץ קט בלב היער, ובו אני שוכן ברוב חודשי החורף כדי לפקח על עבודת הפועלים, ומאחר שאין באפשרותי כמעט לנסוע בתקופה זו בדרכים המושלגות והקפואות, נאלץ אני לשהות שם עד לאחר הפשרת השלגים".
 
"וכיצד מסתדר הנך בימות החנוכה?" הקשה שוב הרבי.
 
"באותו בית אני גם מדליק את נרות החנוכה".
 
פני הרבי הרצינו, ובהגביהו מעט את קולו אמר נחרצות:
 
"שמע, אם כן, את אשר אצווה לך. הלוא ייתכן שהרוחות הסוערות וסופות השלגים המשתוללות ביער בתקופת חנוכה יעכבו אותך מלהגיע בחזרה אל ביתך, וכך יעכבו אותך מקיום מצוות הדלקת נר חנוכה. הייתי מייעצך אפוא שבעת צאתך ליער, תיקח עמך נרות חנוכה גדולים במיוחד".
 
חזר הרבי וסובב את פניו אל קהל החסידים, והורה להמשיך בניגון שהפסיקו בו.
 
החסידים שכחו את האירוע, התעצמו בניגון, ור' פתחיה חזר אל מקומו לאיטו, כולו תמיהה ופליאה 'מדוע ראה הרבי צורך להזכיר לי בשמחת-תורה על נרות חנוכה?!'
 
שמר ר' פתחיה את הדברים והצפינם בלבו לבוא עתם, וחזר והצטרף אף הוא אל שירתם הגואה של חבריו החסידים.
 
ג
 
החורף בעיצומו, הרוחות מצליפות בעוז באמירי העצים, השלג נערם זה כבר לגובה רב, כפור נורא שורר. ובכל זאת, העבודה ביער מתנהלת במלוא הקצב. עצים עבותים נכרתים ומנוסרים ללוחות. הפועלים עובדים בשתיקה, ור' פתחיה עומד בתווך, מכורבל במעילו העבה, רגליו נתונות עד ברכיו במגפיים; רק ראשו מציץ מן הסרבל העבה, ומפקח על העבודה הקדחתנית. הוא מחלק פקודות לכל עבר, הפועלים מצייתים והמלאכה מתנהלת בקצב מהיר.
 
יומו הרביעי של חג החנוכה הגיע, ור' פתחיה בבגדיו הכבדים עוזב את חדרו, בדרכו אל טבור היער, מקום עבודתם של עושי המלאכה. הבוקר נחפז בצאתו, ובחפזונו שכח את פקודת הרבי שציווהו לקחת עמו נרות גדולים במיוחד, שיוכל להדליקם ביער גם בעת רוחות סוערות וסופות שלגים.
 
הוא הרחיק להיכנס אל העיר, כאשר נזכר לפתע בפקודת הרבי. מיד הסב את פניו וחזר אל חדרו, על-מנת לקיים את מצוות הרבי "המוזרה" משמחת-תורה. שוב צפו ועלו במוחו אותן תהיות, מדוע היה צריך הרבי לומר לו זאת מפורשות ועוד בשמחת-תורה.
 
ד
 
הדרך בחזרה אל פועליו ארכה לו. השמש נטתה אט אט מערבה, שולחת קרניים אחרונות כמתקשה להיפרד מן היקום. חושך ואפֵלה פרשו את שלטונם על מרחבי היער הגדול, ור' פתחיה ממשיך לצעוד בתוך האפֵלה, מתבוסס בשלג העמוק, נאבק קשות ברוח המצליפה בפניו בעוז.
 
"פתחקע!" - קרעו לפתע קולות רועמים את דממת היער. - "עצור מיד! תן לנו מיד את הכסף שאתה סוחב אתך! מהר, פתחקע, לפני שנחסל אותך וניקח את הכסף מגופתך!"
 
מוכה הלם ונטול לשון נצמד ר' פתחיה למקומו. זיעה קרה כיסתה את גופו הרועד, כאשר חיפש במבטיו את מקור הקול הרועם.
 
עד מהרה הבחין לפני בצלליותיהם של חמישה גברתנים חסונים. כלי נשקם נצצו באפֵלה כמאיימים, וסכיניהם הלטושות הקיפוהו תוך רגע, כמאיימים להרגו.
 
"הוצא את כל כספך, ומהר" - חזרו הקולות הרועמים.
 
כשהתאושש מעט הכניס את ידו לכיסו והוציא מספר רובלים שהיו ועמו, וביד רועדת הגישם לשודדים.
 
"לא תוכל להתחמק", רעם קולו של ראש הכנופיה, "יודעים אנו היטב כמה עשיר הנך. אוצרות של כסף וזהב גנוזים באמחתתך. הכל יודעים זאת. תן לנו את כל הכסף והזהב ואל תעז להשאיר אצלך אף לא פרוטה אחת!"
 
ר' פתחיה הנפחד והחיוור רוקן את כל תכולת כיסיו לפני השודדים ומסר לידיהם את כל אשר לו, מבלי להשאיר אצלו מאומה. "הלוא תראו שאני מוסר לכם את כל אשר נמצא עמי", אמר בקול רועד. "אין ברשותי יותר מכך, כעת שחררו אותי ואלך לי לביתי..."
 
"יהודון מלוכלך", אמרו בבוז, "מכירים אנחנו אותך היטב, ברגע שנשחרר אותך תרוץ ותמסור אותנו לשלטונות. לא! סופך הגיע יהודון, ופה תהא קבורתך!"
 
כל תחנוניו והבטחותיו שישתוק ולא יספר לאיש על המקרה, נפלו על אוזניים ערלות. השודדים היו נחושים בדעתם לחסל את קרבנם בו-במקום.
 
חיוור כסיד ורועד עמד ר' פתחיה על מקומו. זיעה קרה שטפה את כל גופו. הוא הרגיש שקצו קרב ומאום לא יעזור לו. נותרו לו רק רגעי חיים מועטים.
 
ואז הבזיקה בו מחשבה: 'אולי את המצווה האחרונה בחייו עלי אדמות - הדלקת נרות חנוכה - ינסה לקיים? אולי ירככו השודדים את לבם וייעתרו לבקשתו?!'
 
נשא ר' פתחיה את עיניו לשודדים ואמר:
 
"רואה אני שקצי קרב ורגעי ספורים. הנני בידכם, אך אנא, הרשו לי לפחות לקיים עוד מצווה אחת בטרם אמות".
 
לאחר התייעצות קצרה ביניהם, החליטו השודדים שפה, במעבה היער, במרחק של עשרות מילין ממקום יישוב, אין חשש שעין אדם תבחין באור המנצנץ, והתירו לו לקיים את המצווה האחרונה - הדלקת נרות חנוכה.
 
"בכל מצב שהאדם נמצא בו", חזר ואמר ר' פתחיה לעצמו, "המוח צריך להיות שליט על הלב. כך למדתי מרבותי. עלי להתגבר על רגשותי ועל פחדי בשעה קשה זו..."
 
הרעד חדל. גוו נזדקף. במתינות פתח את צרורו והוציא מתוכו את הנרות אשר הכין לעצמו, תקעם בתוך השלג, והכין עצמו לקיים את המצווה האחרונה בטרם ייפרד מעולם שפל זה. הדליק את ה'שמש' ופתח בברכות.
 
בתוך כך, צפו ועלו במוחו זיכרונות, חולפים בזה אחר זה כבסרט נע; הנה רעייתו וילדיו הנמצאים עתה בבית חם ומוסק, ואינם מעלים בדעתם מה עולה בגורל יקירם... והנה תמונות נוספות מימי ילדותו - כף-ידו אוחזת בכף אביו, והוא הולך עמו לבית-הכנסת; והנה תמונה אחרת - נסיעתו הראשונה לישיבה, ברכת אמו מלווה אותו; היא מנפנפת לו בידה, ודמעות של אושר בעיניה...
 
ולפתע צף ועלה בו זיכרון אחר, מתקופה אחרת - דמות דיוקנו של הרבי, כשהוא משהה עליו את מבטו הנוקב ואומר נחרצות: "פתחיה, הייתי מייעצך אפוא כי בעת צאתך ליער תיקח עמך נרות חנוכה גדולים במיוחד". עתה החל להבין את פשר דבריו של הרבי, מדוע ציווהו ליטול עמו נרות בעת צאתו ליער. הרגשת רווחה עלתה בלבו - הרבי בוודאי צפה ברוח קודשו לעת הזו...
 
תוך כדי כך הדליק את ארבעת הנרות אשר ב"חנוכייה" ועיניו זולגות דמעות, וכל אותו זמן עומדים סביבו ערלים בסכינים שלופות, ממתינים כחיות טרף, שקרבנם יסיים את ענייניו.
 
ה
 
תחביב מיוחד היה לו לשר סובולוב - לצאת לציד בעיר דווקא בעיצומו של חורף, כשדרכי היער משובשות בשלג. מפעם לפעם נוהג היה לזמן את עוזריו הרבים, ויחדיו היו רוכבים לכיוון היער, חמושים ברובי ציד ומלווים בכלבים. הנאה גדולה הייתה לו להבחין בשלג במראה הכהה של חיה, לכוון היטב, לירות בה ולראותה קורסת כאשר פגע בה מרובהו. לאחר מכן היה שולח את כלביו ליטול את גופתה.
 
אותו ערב, ליל רביעי של חנוכה, עמד השר בסיומו של יום ציד נוסף ביער. הוא כבר התכונן לצאת בלוויית כלביו וכלי זינו בדרכו חזרה לארמונו, וביקש לעצמו ציד אחרון לפני שיקרא לעוזריו ויצאו מהיער.
 
הוסיפו הוא ועוזריו להתקדם בין העצים, תרים במבטיהם אחר חיה נמלטת, ציד אחרון לאותו יום, כאשר הבחין השר מרחוק, באפילת היער, בחמישה אורות קלושים נאבקים מרות ברוח, רגע מנצנצים, רגע כאילו כבים, ורגע חוזרים ומנצנצים...
 
כולו תדהמה והתרגשות, הצביע השר לעבר הנרות:
 
"הביטו מה קורה שם!" אמר בפליאה לעוזריו.
 
אפופים התרגשות ופליאה, האיצו השר ועוזריו בסוסיהם, ומיהרו לעבור מקום האור. כשקרבו אל המקום שעמד בו ר' פתחיה, דבוק ומכונס בהרהוריו האחרונים, מוקף בחמשת הבריונים וסכיניהם, נעצרה הפמליה באחת. המראה שלפניהם היה ברור. השר הבין מיד את אשר מתרחש לנגד עיניו. חרש חרש שלפו עוזריו את כלי נשקם...
 
"עצרו!" רעם קולו של השר וקולו הדהד במרחבי היער. "אתם מוקפים באנשי! אם תזוזו אפילו צעד קטן, נפתח עליכם באש!"
 
הבריונים הוכו בתדהמה. ההפתעה שניחתה עליהם שיתקה אותם. אנשי השר כיתרו אותם במהירות, ובטרם התעשתו היו הבריונים כפותים, קשורים זה לזה בחבלים.
 
ו
 
חושך ואפֵלה שררו ביער העבות. הרוח השתוללה נוראות, ורק חמישה נרות קטנים עוד הבהבו והפיצו אור קלוש.
 
ר' פתחיה עמד מן הצד, אינו מבין את המתרחש. הוא לא הספיק עדיין, לעכל את ההתרחשות המופלאה שקרתה לנגד עיניו, או להבין את גודל הנס שהצילו ממוות, כאשר ניגש אליו השר, טפח על שכמו בעליצות, ואמר: "יש לך מזל, יהודי, שניצלת ממוות. אבל רק בזכות הנרות האלה הגענו לכאן. אם לא הם, כבר מזמן היו הבריונים האלה הורגים אותך..."
 
אז, רק אז, התעורר ר' פתחיה מתדהמתו, וקלט לפתע את גודל הנס שאירע לו. הוא הודה נרגשות למחלציו, וקיבל מהם בחזרה את הכסף שהשודדים לקחו ממנו. תחב את כספו בהיסח-הדעת לכיסו, ותפילה של שבח והודיה לבוראו שלא עזבו ולו לרגע קט, התנגנה בליבו.
 
לפתע פתאום עלתה שוב התמונה בזיכרונו: הרבי יושב, מוקף באלפי החסידים בהתוועדות שמחת-תורה, ופונה אליו - והפעם בפנים מאירות: "פתחיה", הוא אומר, ודבריו כבר לא תמוהים, "הייתי מייעצך אפוא שבעת צאתך ליער, תיקח עמך נרות חנוכה גדולים במיוחד..."