האישה בררה אצל קרובי משפחתו עם ידעו לאן יכול היה ללכת, אך איש לא ידע, האישה הסתובבה בכול רחבי רוסיה לחפש אותו, אך כל חיפושיה העלו חרס, אחד מידידי המשפחה שהיה חסיד חב"ד. יעץ לה לנסוע לרוסטוב לאדמו"ר מוהרש"ב. "הוא היחיד שיכול לעזור לך" אמר לה. 

 
נסעה האישה לרוסטוב המרוחקת. כשהגיעה נכונה לה אכזבה קשה:"הרבי לא מקבל נשים ליחידות" אמר לה הגבאי של הרבי. את יכולה לכתוב לרבי מכתב ואני ימסור אותו לרבי ודרכי תקבלי את תשובתו של הרבי". 

 
האישה ניסתה להסביר לגבאי שהיא חייבת לראות את הרבי, אך הגבאי לא נתן לה להיכנס ליחידות. 

 
בלית בררה כתבה האישה לרבי את כול מה שעובר עליה בשנים האחרונות. שבעלה נטש אותה והיא עגונה ומחוסרת כל.

 
כעבור שעה קלה הזמין אותה הגבאי ואמר לה. כי תשובתו של הרבי הייתה שעליה לנסוע לוורשה ומשם תבוא הישועה.
התפלאה האישה שעליה לנסוע רחוק כול כך.בנוסף לכך לא היה לה כסף לנסיעה זו. אולם החסידים אמרו לה שאם היא רוצה למצוא את בעלה עליה לקיים את מה שאמר לה הרבי ולנסוע לוורשה. 

 
הם אספו עבורה סכום כסף שיספיק לה לנסיעה ולשהייה בוורשה. כך יצאה האישה בלי לראות את הרבי. 

 
נסעה האישה ברכבת לוורשה. כשירדה לא ידעה לאן עליה לפנות היא לא הכירה איש בוורשה. והרבי לא אמר לה היכן תוכל למצוא את בעלה. כך עמדה לה בתחנת הרכבת שבורה וחסרת בטחון. 

 
לפתע ניגש אליה יהודי מכובד, גבה קומה עטור זקן צהבהב.  

"אני רואה שאת עומדת נבוכה. במה אוכל לעזור לך"? שאל אותה היהודי. סיפרה האישה את כול מה שעבר עליה בשנים האחרונות וכי הרבי הרש"ב שלח אותה לוורשה למצוא את בעלה. 

 
האיש שאלה לשמו של בעלה .ואמר לה שלדעתו עליה ללכת לטחנת קמח הנמצאת לא הרחק מטחנת הרכבת, ושם תשאל אם הם מכירים את בעלה. היהודי הראה לה איך להגיע לטחנת הקמח וברך אותה בהצלחה. 

 
האישה פנתה לעבר טחנת הקמח. כשהגיעה לשם שאלה את בעל הבית עם יש להם עובד בשמו של בעלה". כן, יש לנו עובד בשם זה" ענה בעל הבית. הוא ביקש ממנה לחכות לו במשרדו וכעבור כמה דקות חזר יחד עם בעלה. 

 
בתחילה היא דיברה בכעס גדול. אבל לאחר שבעלה הסביר לה למה עזב נרגעה ובקשה ממנו לחזור. 

 
הוא אמר שאינו יכול כי הוא פוחד לחזור לרוסיה. תוך כדי שיחתם שאל אותה איך מצאה אותו. סיפר לו האישה כי הייתה אצל הרבי הרש"ב והוא שלח אותה לוורשה. אמר לה הבעל:"אם ישנו צדיק כה גדול שמצא אותי ברוח קדשו אני מוכן לחזור לביתי".

    
ואמנם חזרו השנים לביתם ומאז היו חייהם שלווים ורגועים. 

 
רצתה האישה להודות לרבי על שמצא לה את בעלה. אבל לא הורשה לה להיכנס ליחידות. יעצו לה החסידים שתעמוד ליד דלתו של הרבי בשעה שיוצא מחדרו. המתינה האישה ואמנם בשעה היעודה יצא הרבי מחדרו. כשראתה האישה את הרבי נפלטה מפיה צעקה הי אפרצה בבכי ולא יכלה לומר מילה עד שנפלה ארצה מתעלפת. 

 
לאחר שהתעוררה מעלפונה שאלו אותה החסידים מדוע התרגשה כל כך כשראתה את הרבי. 

 
אמרה להם שזה האיש אשר פגשה בתחנת הרכבת ואמר לה איך להגיע לבעלה. 

 
"אינך אלא טועה. הרבי לא היה בזמן האחרון בוורשה" אמרו לה החסידים. אך האישה חזרה על דבריה בהתרגשות "אני לא טועה זה האיש אני לא טועה".

    
שאלו אותה החסידים מה הייתה השעה שבה ראתה את הרבי. מסרה להם האישה את היום והשעה המדויקים בהם פגשה את ה"איש בעל הזקן הצהבהב" בתחנת הרכבת של וורשה. 

 
ואמנם התברר לחסידים דבר פלא: 

 
מדי יום בשעה אחת בצהריים נהג לאכול ארוחת צהריים. הגבאי היה מביא את האוכל והרבי היה פותח את הדלת. באותו יום שהאישה פגשה את הרבי בורשה. הגבאי הביא את האוכל. הדלת הייתה נעולה. הגבאי דפק. אך הרבי לא ענה. בני הבית החלו לדאוג לשלומו של הרבי. אחד החסידים ניגש לחצר. לשם פנה חלון חדרו של הרבי. הוא הסיט את הווילון .

לתדהמתו עמד הרבי נשען על אדן החלון והביט החוצה. פניו היו מהורהרים ורציניים. ונראה שהוא עומד באותה שעה במקום אחר. 

 
לאחר זמן ממושך פתח את דלת חדרו וביקש שיכניסו לו את ארוחת הצהריים. 

 
חישבו החסידים ומצאו שבאותה שעה שהרבי עמד מהורהר ליד חלון חדרו. בדיוק באותה שעה פגשה האישה את "היהודי המכובד בעל הזקן הצהבהב" בוורשה!