היה מי שאמר: הגר"א מוילנה השאיר אחריו ספרים, והבעש"ט השאיר אחריו אנשים. נכונה היא הערה זו או לאו, אבל בנוגע להרב הדבר ברור: הוא השאיר אחריו גם ספרים וגם אנשים. ספרים - לא בלבד ספריו הקלאסיים, ה"תניא" והשו"ע, שהוא בעצמו חיברם, ולא בלבד הספרים שנכתבו מפיו על ידי אחרים, כמו "הלקוטי תורה", "תורה אור", "באורי הזוהר" ועוד, אלא אף כל אותה הספרות החבד"ית הרחבה, כל אותה השיטה העיונית - הלימודית במחקר רזי עולם ותעלומות סתרים של האלוקות, הבריאה, ההוויה והאדם, כל אלו הן נחלת נכסי הרוח העשירים של הרב. מנכסים אלה הן מתפרנסות וניזונות, מהם יתד ומהם פינה. ואנשים - הלא המה רבבות אלפי ישראל, חסידי חב"ד בכל ארצות פזוריהם למקומותיהם ומושבותיהם, הרועדים לשמו ולזכרו של הרב. נוסח מיוחד להם לאנשי חב"ד. לא רק נוסח תפילה מיוחד, אלא נוסח חיים, נוסח מחשבה, גוון עצמי להם, טיפוס מיוחד. השפעה עצומה היתה לרב אף על חלקי היהדות שאינם נמנים על אנשיו, בין השפעה תורנית על ידי ספריו ההלכתיים, ובין השפעה של מחשבה ואורח חיים על ידי המגע והמשא התמידי עם אנשי חב"ד. 

 
תולדותיו

הרב נולד בשנת תק"ה בעיירה ליוזנא ברוסיה הלבנה, שהיתה אז תחת ממשלת פולין. בילדותו הכירו בו כי לגדולות נוצר וכשרונותיו הפליאו את כל רואיו. בהיותו בן שלש עשרה, בר מצווה, נתקבל לחבר בחברה קדישא של עירו, כתבו עליו בפנקס החברה: "...החכם המפ' תנא ופליג החתן מהרש"ז... דין זרע ברך זה ינחמנו..." כבן שמונה עשרה גמר את כל התלמוד עם נושאי כליו, הראשונים והאחרונים, וגם התחיל לעסוק בלימוד הקבלה. שמו נתפרסם כעילוי וגאון ועשיר מפורסם מויטעבסק לקחו לחתן לבתו. אחרי נישואיו ישב על התורה ועל העבודה והתבודד מעיני אדם. דרכו לא ישרה בעיני חותנו והציק להזוג שיתגרשו בגט, אבל הזוג לא רצו בכך. 

 
כבן עשרים נשאו לבו לנסוע להמגיד הגדול ממזריטש. שני מרכזים גדולים התקיימו אז: בוילנה, כמקום תורה, ובמזריטש, כמקום עבודה ותפילה. אמר הרב: "ללמוד כמדומה לי שאני יודע, אבל איך להתפלל אין אני יודע עדיין כלל". וזוהי שהכריעה לו לבכר את מזריטש על וילנה. בבואו לשם נפקחו עיניו באור תורת החסידות של הבעש"ט והמגיד. הוא נעשה מיד לתלמיד מובהק של המגיד, ולתלמידו ורבו של ר' אברהם, בנו של המגיד, הנקרא בשם "המלאך". תלמידו בנסתר ורבו בנגלה. שם, במזריטש, התחיל על פי הפצרתו של המגיד, לחבר את השולחן ערוך שלו, בו נתפרסם כפוסק ממדרגה ראשונה. לשונו המלוטשת והסברתו הנפלאה העמידו אותו על גובה מיוחד שאין דוגמתו. וראוי לייחד קצת את הדיבור על מפעלו זה של הרב. 

 
מטרת השלחן ערוך

מה היתה המטרה שהציב לו הרב בחיבור "שלחנו"? בעצם לא הוא הציב את המטרה: הוא קלע אל המטרה שהתווה לו מורו, המגיד ממזריטש, כך כותבים בני הרב בהקדמתם לשו"ע הרב: "...ובעודו עומד לפני ה' שם נתעורר רוח הקדשו של מורו" ...ויבחר בכבוד אאמו"ר ז"ל והפציר בו עד בוש ואמר לו אין נבון וחכם כמוך לירד לעומקה של הלכה להוציא לאור תמצית ופנימית טעם ההלכות הנזכרים בכל דבר על אופניו בלי בלבול ותערובות ופסק ההלכה המתברר ויוצר מדברי כל הפוסקים". שלש תעודות יסודיות מהוות אפוא מטרת עריכת שולחנו - הסידור (בלי בלבול ותערובות), הנימוקים וההכרעה. 

 
הסידור מתבטא לא בלבד בסגנונו המצוין ושפתו הברורה, אלא אף בבחינה העניינית. "דבר על אופניו". מהמוקדם אל המאוחר. השו"ע הגדול, מכיוון שאין תעודתו אלא ליתן פסקים מעשיים להנהגת האדם בפועל, אינו רואה צורך להקדים וליתן אף את עיקרי ההלכות המקדימות להכרעה המעשית. לא הוזכר, למשל, בשו"ע שיש מצוות עשה של תשביתו בערב פסח ושלפני חצות ארבעה עשר מועיל מן התורה ביטול והפקר ושחכמים גזרו שלא יועיל הביטול והצריכו לבדוק, שכל אלה הן ידיעות מוקדמות לאותו הסעיף בשו"ע המדבר על הבדיקה: בתחילת ליל י"ד בודקים את החמץ וכו' (תל"א א'). מצד המעשי הרי זה מספיק. "בודקים..." אבל הרב מסדר הדברים. עד שהגיע לגוף הדין של הבדיקה הוא מבאר כל הנחוץ לדעת לשם כך קודם לכן. וכן יצא אשר במקום שני הסעיפים אשר בסימן זה בשו"ע, לפנינו בשו"ע הרב י"א סעיפים. 

 
ואין הרב מקמץ במלים. הוא מרחיב את הביאור. אבל עם כל אריכות לשונו אנו מתרשמים מדייקנותו הנמרצת. מלה בסלע. לא חסר ולא יתר, כל משפט, כל דיבור וכל תיבה יש להם משקל ומשמעות. עתרת המלים אינה באה למלא מקום של התוכן, אלא משמשת לו יד ומתהתכת עמו לגוף שלם. בניסוח שלו יש אשר אגב אורחא הוא מלמדנו עיקרים ויסודות. ולא כאן המקום להביא דוגמאות לכך. 

 
הנימוקים והטעמים חסרים לגמרי בשו"ע. ונושאי כליו הממלאים את החסרון אינם מתמזגים עמו לחטיבה אחת. לפנינו כאילו שני עולמות - המתפרש והמפרש. ואף הם מוסיפים לפלפל בגוף ההלכה באופן שהמשא והמתן באים בשילוב ובעירוב עם גופי הדינים וטעמיהם. עד שקם הרב ובאמנות נפלאה השכיל להדגיש בכל מקום את עומק תמציתו של הדין על ידי הסברת הטעם וביאור הנימוק הפנימי שלו. כלל גדול כתב הרב בהלכות תלמוד תורה שלו: "אם אינו מבין טעם ההלכות, אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין". ובכלל זה השתמש בחיבור "שולחנו". וגדול כוחו של הרב אף מבחינת ההכרעה. בהרבה מהמחלוקות של הפוסקים קשה להתמצא. נחוץ כוח הכרעה, ולא כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל. עמדה לו זכותו הגדולה של הרב שהכרעותיו נתקבלו לא בלבד בין אנ"ש, חסידי חב"ד, אלא אף בין הרבה מורי הוראות בישראל. 

 
והזכות כפולה: זכותו האישית "אשר אור תורתו - מלשון השער לשו"ע הרב - וקדושת חסידותו האירו פני תבל. רבים הלכו לאורו והמפורסמים אינם צריכים ראיה", וזכות כוחו הגדול לברר את ההלכה בעצם הנידון. "יתנו עדין ויצדקו". ראיות חותכות והוכחות מוצקות. ב"קונטרס האחרון" של השו"ע יוצא הרב בעים רוחו ובהעמקה חודרת וקובע את ההלכה הסופית. זכה השו"ע של הרב להרבה מהדורות, דבר המעיד על תפוצו העצומה.  

עליית החסידים של שנת תקל"ז  

כשנפטר המגיד, בשנת תקל"ג, ותלמידיו התחילו להנהיג עדת החסידים כל אחד בסביבתו, הנהיג ברוסיה הלבנה וליטא עדות חסידיות הצדיק ר' מנחם מנדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ" והרב נסע אליו. בשנת תקל"ז החליט הרמ"מ לנסוע לארץ ישראל. קודם נסיעתו רצה להשקיט את המחלוקת שנתעוררה אז בכל תוקף מצד המתנגדים על דרך החסידות, ולכן נסע ביחד עם הרב לוילנה על מנת להתראות פנים עם הגר"א ולהסיר את כל התלונות מעל החסידים. הגר"א לא קבל אותם, וסגר את הדלת בפניהם. אז נסע הרמ"מ וקבוצה גדולה של שלוש מאות חסידים עמו לארץ ישראל, הלא היא עליית החסידים הידועה של שנת תקל"ז. הרב נסע ללוותם עד מוהילב של הדניסטר, ואחרי שהתעכב שם זמן ידוע חזר לרוסיה הלבנה, ללוזנא, ונתקבל לרבם של החסידים במדינה. אז התחיל לגלות ולפרסם את תורת החסידות, את השיטה החב"דית שלו, ומכל עברים נסעו אליו לשתות בצמא את דברי קדשו. תורתו נתפשטה יותר ויותר, וחסידים לאלפים ולרבבות היו מתוספים אליו.

שיטתו בחסידות נקראת בשם חב"ד ("חכמה, בינה, דעת"), שכן עיקר יסודה ההתבוננות והתעמקות הדעת בגדולת ה'. "וצדיק באמנותו יחיה". כלומר: אמונה פשוטה, בלתי מספיקה, שכן יש אשר גם "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" (הגנב על פי המחתרת קורא לה' שיעזרוהו), אלא צריך להמשיך לחיות באמונה ולהתענג על ה' בהשגה ובדעת. "דע את אלוקי אביך ועבדהו". העבודה צריכה לבוא מתוך הדעת, כדי שיתקע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק. 

 
ספר ה"תניא"

 יטתו בארוכה ובפרטות ביאר בספרו הקלאסי "תניא", שנדפס לראשונה בשנת תקנ"ו ושנים רבות קודם לכן היה נפוץ בין החסידים בכתב בצורת "קונטרסים". 

 
שני חלקים לספר: ספרן של בינונים ושער הייחוד והאמונה. 

 
הראשון מיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". בהסבר נפלא הוא מגדיר את חילוקי המדרגות של צדיקים, בינונים ורשעים, ומוכיח שדרגת הבינונים היא מידת כל אדם, שעל ידי התבוננות בגדולת ה' יעורר אצלו אהבה ויראה. גילויים שונים לאהבה והיראה ודרכים שונות להתבוננות המולידה אותן. הגילויים האלה והדרכים הללו מבוארים באורך ב"תניא". כך הוא מגדיר, למשל, את האהבה בסוגים שונים: אהבה טבעית, אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים, ומבאר את מהותה של כל אחת מהן. אלא שאת הדגש החזק הוא מעמיד לא על גילוי האהבה בפועל והתפעלות המידות ברעש, אלא על ההתבוננות, ה"מוחין" שעל כל פנים, יבין במוחו שהאהבה והיראה צריכות להיות, וידע את מהותן ואיכותן. אמר פעם הרב: "וידעת היום והשבות אל לבבך" וכו'. ב"וידעת" כתוב היום, מה שאין כן ב"והשבות את לבבך". עכשיו צריכים להיות מוכנים בהדעת, שלא יהיה חסר רק "והשבות אל לבבך", להמשיך מהמוח אל הלב, וזה יבוא על ידי משיח צדקנו, שהוא יפיח את הניצוץ של אהבה ויראה בלב. אבל אלה שאינם עוסקים בידיעת אלוקות יהיה משיח צריך להתחיל עימהם מא"ב... מה שה"מוחין" צריכים כעת להשפיע בפועל ממש הוא בעיקר על  המחשבה והדיבור ומעשה (שלשה 'לבושי הנפש' בלשונו). אין אדם שולט על המידות שבלב, ואפילו על ציווי, שהרי אם ישנה האהבה אין צורך בציווי, ואם איננה לא מועיל הציווי, והתשובה היא כי הציווי מתחיל מ"שמע ישראל", כלומר שישמע ויתבונן בשכלו כי ה' אלוקינו ה' אחד עד כדי שיגיע לכדי ואהבת, אבל יכול אדם למשול על מחשבתו ודיבורו ומעשיו אפילו נגד המידות שבלב, עד אשר לבסוף יתהפכו אף המידות לקדושה". בניתוח מעמיק הוא חודר במחשבות אדם ותחבולותיו ובחדרי סתריה של הנפש וכוחותיה ומורה דרך איך ליישב ולכוון אותם. 

 
בחלק השני, שער הייחוד והאמונה, מבואר היסוד של אחדות השם, שאין פירושה שאין אלוקים אחרים: "וכי תעלה על דעתך - הוא אומר - שיש אלוה נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר על כך והשבות על לבבך כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", אלא ענינה שאין שום מציאות זולת מציאותו יתברך, "אין עוד" ממש, אין שום דבר עוד, ואילו נתנה רשות לעין לראות את החיות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעיניו". נקודה עיקרית זו מתבארת שם בארוכה. 

 
סידור התפילה בנוסח האר"י

וכמה חידושים מעשיים הנהיג הרב: סידור התפילה בנוסח האר"י, מדוקדק היטב בכל מילה ומילה, סכינים מלוטשים לשחיטה, דבר שהונהג לבסוף גם בכל מקום, ועוד. הזהיר בייחוד על האהבה והאחווה והריעות ועל עבודת הצדקה וגמילות חסדים. "כל עיקר עבודת ה' - כותב הרב - בעתים הללו בעקבות דמשיחא היא עבודת הצדקה". "ובפרט מי שמזונותיו מצומצמים ודחיקא ליה שעתא טובה שנותן מחייו ממש". 

 
בייחוד הזהיר וזירז מאוד על הצדקה לטובת ארץ ישראל, "שהיא צדקת ה' ממש כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלקיך בה". אף הוא תיקן וסידר "מעמדות" בשביל החסידים שבארץ ישראל. הערצתו את ההתיישבות בארץ ישראל היתה כבירה. "גם עכשיו אפשר להשיג השגות עליונות בארץ ישראל, יותר אפילו ממה שהשיגו צדיקים כמותם בזמן הבית" ("תורה אור" ויצא). במרץ רב התמסר לעבודת קיבוץ הכספים בשביל ארץ ישראל, כספים שעלו לסכומים גדולים. בסוף ימיו סידר "כולל" מיוחד לחסידי חב"ד בארץ ישראל, שקיומו נמשך עד היום. 

 
מחלוקות של המתנגדים

רדיפות וייסורים גדולים סבל הרב מהמחלוקות של המתנגדים. בשנת תקמ"א הוכרזו חרמות על החסידים בכמה ערים בליטא. כשנתפרסם בשנת תקנ"ו ספר ה"תניא" נתעורר רעש המחלוקת מחדש וביתר שאת. הספר הגיע לידי הגר"א ולא נראה בעיניו. נתחדשו החרמות והשמתות. אבל עד למלשינות לא הגיע הדבר. הצטמצמו הרדיפות בפנים. בשנת תקנ"ד נפטר הגר"א ז"ל, ואחרי פטירתו התחילו להשתמש בנשק המלשינות. ואחרי סוכות תקנ"ט נאסר הרב, והובא מליוזנא למבצר הפרטרופבלי שבפטרבורג. 

 
כבר בר"ה תקנ"ח הרגישו החסידים בעבודתו של הרבי מרירות עמוקה, הרגישו נעימה מרה גם בתוכן של החסידות שדרש. את הפסוק: "אתה הראית" פירש כך: "אתה הראית לדעת" - אתה מראה איך האדם צריך לשבר את עצמו ("לדעת" - מלשון "ויודע בהם את אנשי סוכות" דגדעון) "כי" - בשביל, "ה' הוא האלוקים", - בכדי שהכל יראו שאין עוד מלבדו. כל הדברים האלה העציבו מאד את רוח החסידים. ובשעה מאוחרת בלילה של אסרו חג נודע שבא שליח מיוחד ומזוין לאסור את הרבי. הושיבוהו ב"עגלה שחורה" (המורדים במלכות ונדונים למשפט מוות היו מובלים בעגלות מכוסות בטסי ברזל צבועים שחור, להבהיל ולהטיל אימה)סגורה וז'נדרמים שומרים לראשו. העגלה השחורה נסעה לפטרבורג והחסידים נבוכו. נבוכו, אבל לא התייאשו. בו בלילה נאספו החסידים לטכס עצה מה לעשות. האספה בחרה בועד מיוחד שינהל את כל העבודה להצלת הרבי, ישמור על קיום הסדרים שהרבי קבע והנהיג ויחזק את רוח החסידים בכל עיר.

הוחלט, שכל אדם, מקטן ועד גדול, מחויבים לקיים כל פקודות הועד, והמסרב ימחה שמו מקהל עדת החסידים. והועד כתב וחתם צו ופקודה לכל אנ"ש אשר כל זמן שהרבי יהיה תפוס יתענו כולם בכל יום שני וחמישי, מלבד מי שאי אפשר לו מחמת חולשה וכל מלמד יאסוף את תלמידיו ויאמרו תהילים בכל יום, וקודם התהילים יבאר להם פרשת מאסר הרבי, כי צדיק הדור נתפס על עון הדור כולו וכו', וכל אחד מאנ"ש יעשה רשימה מכלי כסף וזהב ותכשיטים שיש לו ובכל עיר יבחרו נאמן אשר אליו יביאו הרשימות, ואם ח"ו יעדר מי מאנ"ש במשך זמן מה יתקבצו כל עדת אנ"ש לאותו מקום וילכו לטבול במקווה ואחרי הטהרה וההלבשה של הנפטר ישביעו אותו בשבועה חמורה שעושים אותו לשליח שנשמתו תעלה בהיכלי קודש של הרב המגיד והבעש"ט ותודיעם כי כבוד קדושת רבנו תפוס ותורת החסידות בסכנה, וכל העדה תצום באותו יום. 

 
שלש פלוגות של מתעסקים יסד הועד: א) אלה שיתעסקו בהצלת הרב; ב) שיתעסקו בקיבוץ כספים לצורכי ההצלה ולקופת המעמדות של אה"ק; ג) שיעבדו להגן על תורת והנהגת החסידות ולעודד את רוח החסידים. 

 
הפלוגה המתעסקת בהצלת הרבי נתחלקה לשלשה ראשים: א) שחבריה ישבו בפרטבורג לדעת את כל הנעשה, ולהשתדל כפי צורך העניין; ב) שישבו בווילנה בחשאי ובהסתר למען דעת מהנעשה והנשמע אצל המתנגדים; ג) שישבו בשקלוב לתכלית זו עצמה. כל שלשת הראשים יבואו בדברים ביניהם רק ע"י צירים מיוחדים ולא ע"י הדואר, וכל מעשיהם יהיו בסוד גמור. הפלוגה השניה התעסקה בקיבוץ כספים להוצאות האנשים שישבו בפטרבורג, ווילנה ושקלוב ולהוצאות בית הרבי, ובקביעת המעמדות של קופת רמב"ן. והפלוגה השלישית התעסקה בהפצת תורת החסידות. חבריה נסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר ללמד ולהסביר את תורת החסידות וכו'. 

 
העגלה השחורה עם הרבי נסעה מליוזנא באור ליום ו' עש"ק בראשית. למחרת, ביום השישי, בשעה עשר וחצי לפני הצהרים, שש שעות קודם הדלקת הנרות, ביקש הרבי שישבתו בדרך ולא ייסעו הלאה. הז'נדרמים לא אבו לשמוע. פתאום נשברו צירי העגלה ואי אפשר היה לנסוע הלאה. תיקנו את הצירים, והנה נפל אחד הסוסים ומת. הביאו סוסים חדשים, ואינם יכולים להזיז את העגלה ממקומה. ראו הז'נדרמים שנגד רצונו של הרבי לא יוכלו לנסוע. וביקשו ממנו רשות לנסוע לכפר הסמוך ולשבות שם. לא הסכים הרבי ונתרצה רק להסיע את העגלה מהדרך לשדה שמצד הדרך, ושם ישבתו. הרבי אמר אז בדיחה זו: "צווחין אף עקתין" ("אקסין" - צירים באידיש), בטילין ושביתין".

חסיד אחד מניוויל היה מספר, שהוא הכיר חסידים שידעו והראו באצבע את המקום לעיניו. בכל הדרך משני הצדדים עמדו אילנות זקנים ושבורים, והמקום ההוא, שהעבירו לשם את העגלה עם הרבי ובו שבת, היה סמוך לאילן גדול ויפה ומרובה בענפים. ואמר הרבי הרי"ץ שכשהיה אותו חסיד מספר על כך והיה מבאר פרטי המקום היה אז בחיות גדולה, וההתעוררות של יראת שמים ורגשי קודש מראיית האילן היתה אצלו גדולה יותר מזו שבאה עתה מלימוד של עניין בעבודה. 

 
הרבי במאסר בפטרבורג

כשהביאו את הרבי לפטרבורג הושיבוהו תכף בחדרים החשאיים של המבצר הפטרופבלי. יותר משבעה שבועות ישב במבצר זה. בשלשה שבועות הראשונים ישב במשטר חמור מאד, ובחדרים המיוחדים למורדים במלכות, שכן אחד מעיקרי המלשינות היה שהרבי מקבץ כספים רבים ושולח להשולטן בטורקיה (כלומר: לקופת ר' מאיר בעל הנס...). אחרי כן העבירוהו למקום יותר נוח, שם, במבצר זה עצמו. 

 
החקירות והדרישות התקיימו לא שם, במבצר, אך במועצה החשאית, שקורין ברוסית "טייני סובייט", ובכל פעם היו מובילים אותו מן המבצר לה-"ט.ס.", ופקיד מיוחד היה מעביר אותו בסירה את הנהר "ניבה". פעם בנסעם בסירה, רצה הרבי לקדש את הלבנה, וביקש את הפקיד שיעמיד את הסירה. לא רצה הפקיד, אמר לו הרב: אם אחפוץ אוכל בעצמי לעכב את הסירה מהילוכה. ולאחר שהפקיד עדיין סירב, עמדה פתאום הסירה מלכת. הרבי אמר את המזמור הללו את ה' מן השמים, שאומרים לפני קידוש לבנה, אך הברכה עצמה לא אמר והסירה זזה ממקומה. כשהרבי ביקש שוב את הפקיד לעכב את הסירה, אמר לו הפקיד: מה תיתן לי בעבור זה? ונתן לו הרבי ברכה, כתובה בפתקא, בעצם כתב ידו.

אותו פקיד עלה אחרי כן לגדולה והאריך ימים באושר ובכבוד. הפתקא של הרבי היתה משובצת אצלו במסגרת של זכוכית עבה ומקושטת בזהב, והיה מוקירה ומעריצה מאד. וכשהרבי הריי"צ סיפר פעם מעשייה זו, הוסיף: "בהיותי ילד התפלאתי. מכיוון שהרבי כבר העמיד בעצמו את הסירה, מדוע לא אמר גם את הברכה, ולא היה צריך להיזקק לטובותיו של אותו גוי? אך כשנתבגרתי והעמקתי בחסידות, הבנתי שזהו עניין גדול בעבודה, ושכך מוכרח היה הרבי לעשות, כי מצווה צריכים לקיים דווקא כשהיא מלובשת בדרך הטבע, ולא על ידי ניסים שלמעלה מן הטבע". 

 
ובאמת בספרות החבד"ית מתבאר במקומות רבים שהמצוות ירדו ונתלבשו בדברים גשמיים דווקא, בכדי לברר את כל הנמצאים החומריים, בבחינת "נתאווה הקב"ה להיות לו דרכה בתחתונים" ולא כאן המקום. 

 
חקירת הרבי

עשרים ושתים שאלות שאלו את הרבי בעת החקירה והדרישה ב"טייני סובייט", מהם: על ששינה את נוסח התפילה, על עניין החסידות, על הכסף שהוא שולח לארץ ישראל, שהמלשינים אמרו שהוא שולח את הכסף להשולטן הטורקי ורצונו למרוד במלכות, וכדומה. 

 
על עשרים שאלות השיב הרבי בעל פה תשובות מפורטות בטוב טעם, והתשובות נתקבלו ברצון. על שאלה אחת נתן תשובה ארוכה בכתב, ואחרי שתורגמה לרוסית על ידי שני צנזורים, נתקבלה אף היא ברצון. 

 
השאלה האחרונה היתה על מה שכתב בספר ה"תניא", בסוף פרק א', שהנפש החיונית שבישראל היא מקליפת נוגה, שיש בה טוב מה שאין כן נפשות אומות העולם הן משאר קליפת הטומאות שאין בהן טוב כלל. כשהגיעו לשאלה זו שתק הרבי, ופניו היו שוחקות. ואותה שתיקה, קיבלו החוקרים בתורת תשובה, ולא שאלו יותר. לאחר שנשתחרר, אמר הרבי למקורביו, שכוונתו היתה להגיד: הלוא תראו, רבותיי, שעל כל עשרים ואחת השאלות השבתי כהוגן, ונוכחתם אפוא לדעת, שדברי הם נכונים, ואם כן כשאשיב לכם על השאלה האחרונה ודאי שתיווכחו לדעת שאף דברי אלה הם נכונים, ולמה לכם אפוא הבירור הזה?... ואמר הרבי שהשרים החוקרים הבינו היטב כוונתו, והסכימו אף הם לכך. בי"ט כסלו, כידוע, נשתחרר הרבי. בדרכו חזרה לביתו מפטרבורג ליוו אותו כמה אלפי חסידים, וביום שלישי, שני לחנוכה, הגיע לוויטבסק, ואלפי אנשים יצאו לקראתו לקבל פניו. 

 
בשנת תקס"א נאסר שוב הרבי, והובילוהו שוב לפטרבורג, אבל לא בצורה של הובלת אסיר, אלא בדרך כבוד. השאלות היו שם בעניין חסידות וב"נר החמישי" של חנוכה שוחרר שוב, ונסע בכבוד הביתה, כלומר לרוסיה הלבנה, אבל לא שב לליוזנא, אלא קבע את דירתו בעיר לאדי, ומכאן שמו המקובל: הרב מלאדי. 

 
הונח לו להרב מה"מתנגדים", ומחלוקת חדשה נתעוררה עליו מצדיקי פולין, הצדיק ר' ברוך ממזיבוז והצדיק ר' אברהם הכהן מקאליסק, שישב בארץ ישראל. הם לא גרסו שיטת חב"ד, ולא כאן המקום על כל פרטי המחלוקת. הצדיק הברדיצובי עמד בכל תוקף לימין הרב, וחסידי חב"ד הלכו הלוך ורב. 

 
מלחמת נפוליאון

בשנת תקע"ב פרצה מלחמת נפוליאון. הרבי עמד בכל עוז לימין רוסיה. כשהתחילו הצרפתים להתקרב, ברח עם כל משפחתו לערי רוסיה הפנימית. "טוב לי המות מהחיים תחתיו", אמר הרב. "לא רצה - כתב בנו - "אדמו"ר האמצעי" - להיות אפילו יום אחד תחת ממשלתו". במכתב הרב לאנ"ש זירזם לעזור לצבאות רוסיה בכל אפשרותם. בראש השנה תקע"ג אמר לבני ביתו: "היום ראיתי בתפילותיי שנשתנה שינוי טוב למעליותא, ושלנו נצח, והגם שייקח את מוסקבה, אבל לא תהיה לו תקומה". שני ימים לפני ערב יום הכיפורים נכבשה מוסקבה, והרב ובני ביתו היו אז בולאדימיר. ערב יום הכיפורים ראו מנוסת שרי המלוכה ממוסקבה, ובנו שאלו במר נפשו: "ראה אבא מרוצת הסנאט ואיה הבטחתך?" והרב השיבו: "הלא תראה שאני בתפילין ולא אכזב. חי ד' וחי נפשי אם יעבור מוסקבה ואילך, רק יחזור בקרוב, ולא לפטרבורג, אלא מגמתו יהיה לחזור ולמצוא מזון דרך רוסיה הלבנה, אבל לא יניחוהו, ומפלתו תהיה בקרוב". וכידוע, כך היה. "משם נסע הרב דרך פלכי ראזאן וטמבוב ואוריול וקורסק ושם הגיעה הידיעה שהבריחו את השונא דרך ארבעה ימים מקלוגא לוייאזמה" (ממכתב אדמו"ר האמצעי). 

 
משם נסעו עד כפר פייענא, ונתאכסנו במלון של גוי אחד. שם חלה הרב, ואחרי חמשה ימים, במוצאי שבת קודש, כ"ד טבת, נתבקש בישיבה של מעלה. רגעים אחדים לפני פטירתו ביקש לתת לו נייר ודיו, וכתב מאמר קצר ועמוק המתחיל "נפש השפלה". הובילוהו למנוחת עולמים לעיר האדיץ, פלך פולטבה, ושם נגנז ארון הקודש.