"זה היום ... בו יתעוררו לבבות ישראל"
כמו משמים סייעו לו בשליחות המצווה, איש לא נכח בחדר באותה שעה. בזריזות ניגש אל הארון אותו צייר לפניו הרבי, רפרף בעיניו על פני הטורים עד שהגיע למדף המבוקש –כעבור רגע היה בידיו התיק המיוחל, תיק מאסרו של רבינו הגדול והקדוש... כמעט פנה לצאת החוצה עם ה'שלל' בידו, כשהרגיש לפתע ביד איתנה לופתת את כתפו - - - סיפורים לא-ידועים בשולי פרשת המאסר והגאולה של רבינו הזקן
א
בתחילת מאסרו של רבינו הזקן, הביאוהו חיילי הצאר בנסיעה מתישה ומעייפת שארכה ימים אחדים אל עיר הבירה פטרבורג, שם הכניסוהו למבצר המאיים "פטרופובלסקי", בו כלאו את העבריינים הקשים ביותר ואת מורדי המלכות.
אותה שעה שהגיע הרבי למבצר, היתה שעת בוקר מוקדמת. זה-עתה הפציעה השמש, ושמיה של פטרבורג הבירה החלו להתבהר. הסוהרים הכניסו את הרבי לחדר גדול ומרווח, גדוש בפקידים ופקידות, שכבר עתה, בשעת הבוקר המוקדמת, טרחו על פנקסיהם ומילאו דפים במרץ רב.
כשנכנס הרבי לחדר פסקו הכל מעבודתם ונעצו בו את מבטיהם. תחת שכמו היו טליתו ותפיליו, לבוש היה מעיל ארוך ומהודר, וכל חזותו קורנת, ומראהו כשל מלאך אלוקים. דמותו ריתקה את תשומת לב כולם.
ראו הפקידים את פניו המאירות, הביטו בזיוו והדרו, והשתוממו.
"הזהו המורד במלכות?" - סחו בינם לבין עצמם בפליאה - "האם זה האיש שדיברו בו, כי הוא מנסה לחתור תחת כס הצאר?"
הרבי שקוע ברעיונותיו לא שם לבו למבטי התמיהה שנשלחו לעברו, ועסק בענייניו-שלו.
כיוון עצמו לצד מזרח, הוציא את טליתו מנרתיקה, הניחה על שכמו והחל לבדוק את הציציות אחת לאחת במתינות, כסופר ומונה יהלומים – כאילו היה עומד בבית-מדרשו שבליאזנא. כשסיים, אמר את הברכה בדביקות רבה והתעטף בציציותיו.
הפקידים יושבים ומשתוממים. מה קורה פה? האם אסיר זה הוא פושע ומורד במלכות?
הרבי מסיח את עצמו מכל הסובב; מוציא ביד בטוחה את תפיליו ומניחם. כמו במטה קסמים, תקף פחד לפתע את עשרות הנוכחים ששהו בחדר הגדול. רעד נורא אחז בכל עצמותיהם.
לאחר כל זאת נעמד הרבי בפינת החדר, והחל להתפלל בדבקות ובמתינות. קולו החרישי פילח את הדממה במתיקות ובנעימות: "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו..."
ב
הימים עוברים-חולפים להם בעצלתיים – ימים קשים וגדושים בייסורים גופניים ורוחניים.
חודש חלף מאז נלקח הרבי, לבית הסוהר. נדמה שאין סוף לפרשה. כל יום דומה למשנהו, חקירות שנמשכות מבוקר ועד לילה ומלילה ועד בוקר, עמידה עיקשת של החוקרים בנסיונות להביא את הרבי לידי שיתוף-פעולה עם השלטונות, וכן ויכוחים מתישים עם החוקרים על תורת ישראל ומהותה, על החסידות וענייניה – דבר שגרם לרבי עגמת נפש רבה. שעות על גבי שעות של סבל, ואין תקווה לשחרור.
ובכל אלה, הרבי לא נכנע. עומד הוא זקוף-קומה מול חוקריו. הללו מנסים להכשיל ולבלבלו, אך הוא דולה מאמונתו כוחות חדשים, ועומד בפני חוקריו בנחישות ובעוז.
בתום אחד מימי החקירות – כשהובל אדמו"ר הזקן דרך חצר בית-האסורים אל חדרו – ראה שני ילדים משחקים להנאתם. הביט בהם וזיהה מיד; האחד היה אחיו הקטן של המלך אלכסנדר, הילד ניקולאיי, וחברו למשחק היה אחד הנסיכים, גם הוא נצר לבית המלוכה.
כבר אז, בילדותו, ניכרו בניקואליי סימנים של טבע מושחת, בהיותו אכזר ורע-מעללים. הוא נהנה להתעלל בכל יצור חי, בפרט אם היה חסר-ישע. תדיר ראוהו מהלך עם שוט חזק ודק בידו, מצליף בו להנאתו בבשרם של משרתים, אסירים, בעלי-חיים. מי שחש בטעמו של השוט, זכר אותו לאורך זמן.
כאשר עבר אדמו"ר הזקן בחצר בית-האסורים, נשא הילד את עיניו וראה את האסיר מלווה בסוהר מסוהרי בית-הכלא. מבט של זלזול ושיטנה הבריק בעיניו: הנה לפניו הזדמנות פז להכות אסיר יהודי!
ללא שהיות קם ממקומו ושוטו מזומן לו בידו, ופנה לעבר הרבי, שצעד זקוף קומה לחדר כלאו.
הבחין אדמו"ר הזקן בניקואלי הקטן, והבין את זממו. בו ברגע נתן בילד מבט חד וחריף, חודר כליות ונוקב חדרי בטן – מבט של נחישות ותקיפות, עוז-רוח ואמיצות – שירד וחילחל לנפשו של הילד הרצחני. בשבריר של רגע השפיל הילד את עיניו לארץ, וידו הרפויה שמטה את השוט מאחיזתה. הרכין את ראשו מפחד, ונסוג למקומו בוש ונכלם.
"אף אחד לא הביט בי ככה" - סיפר לאחר מכן למורהו-מחנכו. "המבט של האסיר היהודי עורר בי פחד ואימה. כל הכוח נמוג ממני ולא יכולתי אפילו להרים את השוט..."
● ●
כעבור שנים רבות סח הרבי ה"צמח צדק", שמכוח אותה הבטה שנתן הרבי בניקואלי ושברה את עוז-רוחו, הצליחו היהודים להחזיק מעמד בנחישות מול הגזירות הרעות על קיום תורה ושמירת מצוותיה, שגזר ניקואלי שנים רבות לאחר מכן, כשעלה לגדולה ונעשה שליט רוסיה.
ג
לאחר שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו, רבתה השמחה בקהלי החסידים. בכל מקום שבשורת הגאולה הגיעה, נקבע היום למועד של שמחה, משתה ויום-טוב. המתח והחרדה שהציפו את הלבבות בתקופת ההמתנה לתוצאות ההלשנה והחקירה – פרצו עכשיו בשטף, וכל רבבות החסידים נשמו לרווחה.
משנתבשרו על השחרור והגאולה, חפצו החסידים לכתוב לכבוד היום מגילה מיוחדת – "מגילת י"ט כסלו"; זו תספר ותתאר את פרשת המאסר והגאולה וקורות הנס הגדול שאירע עם הרבי ועם עדת חסידי חב"ד, למען ידעו לדורות.
לאחר שהוסכם אצל החסידים על כתיבת המגילה המיוחדת, ניגשו גדולי וזקני החסידים לבקש את רשותו לכך, והסכמתו לקובעה כמגילת אסתר בזמנה.
הרבי שקע לרגע במחשבותיו, ונענה ואמר:
"מעשה זה יעורר עלינו את חמת ה'מתנגדים'; ובכל-זאת אומר אני לכם, זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי המעשה חקוק בלב ישראל דלעילא, וכתוב בלב ישראל דלתתא".
והיו הדברים מגיעים לכל עדות החסידים ברוסיה הלבנה, והיו למשיבי נפש...
ד
י"ט בכסלו, ראש-השנה לחסידות. לרגל המועד יושבים החסידים בהתוועדות עם הרבי הריי"ץ שמתוועד בנועם ובלבביות. מפעם לפעם מרים חסיד כוסית משקה ואומר "לחיים" והרבי נענה בסבר פנים. עם תום ניגון הדבקות, פותח הרבי בדברים מעניינא דיומא, מבאר ומסביר אודות מעלתם של יהודים בכלל וחסידים בפרט.
"בחסידים טמונים כוחות גדולים" - אומר הרבי ודיבורו מלא התלהבות. "כוחות אלה באים לנו בירושה מאבותינו".
הרבי משתתק לרגע, עוצם את עיניו, מהרהר קמעה, אחר מעביר את מבטו הזך והטהור על פני המסובים, ומתחיל לספר: מעשה שהיה - - -
● ● ●
עשיר גדול היה דר בפרבריה הירוקים והרחבים של פטרבורג הבירה. חווילתו היתה רחבת ידיים ומפוארת; העושר קרץ מכל פינה. משרתים לבושי שרד ניצבו דרך-קבע בכל מבואות הבית. מסביב הקיף את החווילה גן גדול ויפה, מרהיב עין. קשה היה להאמין שחווילה נאה זו שייכת ליהודי, ולא סתם ליהודי, אלא דווקא יהודי ששומר ומקפיד על כל תג.
אלא שחלפו הימים, וככל שעושרו של הגביר גדל ועסקיו התרחבו, כן פחת הזמן שהקדיש ללימוד התורה. במשך הזמן גם הקפדתו על שמירת המצוות הלכה ופחתה.
מכיון שהיה תדיר במגעיו עם גבירים ושועי-ארץ – החל לערוך עבורם משתאות בטרקליניו המפוארים, והשתתף בהם בעצמו עד שעות הלילה הקטנות. ההתדרדרות הרוחנית הנוראה היתה רק שאלה של זמן.
ובכל-זאת, למרות שפרק עול לחלוטין, הותיר בביתו חפץ אחד של קדושה. ספק עם הוא עצמו ידע את הסיבה לכך. אולי עשה זאת בשל לחלוחית חסידית שנספגה בליבו, ואולי בשל סיבה אחרת – אך הכי אירע עובדא.
בחדרו האישי היתה תלויה לתפארת דמות דיוקנו של אדמו"ר הזקן. הדיוקן השקיף כביכול ממרומי החדר על יושביו. על ציור זה שמר מכל משמר, וסירב בקנאות-מה, להסירו מקיר חדרו.
פרט לתמונת רבינו הזקן, שמר הגביר גם על עניין חסידי נוסף; מדי שנה, בהגיע י"ט בכסלו, היה מחליף את מלבושיו, וכמו נהפך לאיש אחר. אותו יום היה לו ליום של חג והתרוממות הרוח. בשיאו של היום היה עורך בחווילתו התוועדות חסידים אליה הזמין את קהל עדת החסידים שהתגוררו בעיר.
כך מדי שנה היו החסידים יושבים בארמונו, מתוועדים ומספרים מנפלאות היום, מסיחים בפרשת המאסר והגאולה בעצבונה ובשמחתה, והיו נותנים שבח והודיה לה' יתברך שהפליא לעשות עם הרבי.
כך היה הסדר בביתו של אותו גביר מדי שנה בשנה.
באותה שנה בה אירע סיפורנו, התקיימה התוועדות החג אלא שדבר-מה התחולל לפתע...
ישבו החסידים והתוועדו. ניגנו ניגוני דבקות ושמחה, ניגונים שהיה בהם כדי לעורר את הנפש ולהשפיע על שומעיהם.
כאשר הניגון גווע לאטו ונאלם, לעלע אחד מזקני החסידים בגרונו והחל פותח בדברים מענייני היום. הוא סיפר ותיאר בהרחבה את קורות פרשת המאסר והגאולה, הוסיף בדברים ונתן שבח והודיה על גודל הטוב שהגדיל והפליא עמנו הקב"ה ועל רוב חסדו שעשה מלפנים.
מפעם לפעם היה עושה אתנחתא קלה, שואף אוויר, ועיניו הבורקות והנבונות נודדות על פני החסידים המקשיבים כבוחנות, ולאחר שהות קצרה היה ממשיך בדברים שיורדים ונוקבים בתעלומות לב – דברים שהיו "מזיזים" בפנימיותו של אדם.
בינתיים נטל הגביר כוס יי"ש הגון ולאחריה כוס נוסף. כבר אמרו "גדולה לגימה שמקרבת", ומכיוון שלגם, פתוח היה לקלוט דברי חסידות והתעוררות המשיבים את הנפש, ולבו נפתח לרווחה...
שקועים היו החסידים בדברי המשפיע, עד שלא שמו ליבם לבעל-הבית שקם ממקומו ויצא מן החדר.
הבחינו החסידים ביציאתו, אולם לא הבחינו בכניסתו; מסתבר כי למרות שחלפה שעה ארוכה, בושש בעל הבית מלחזור. ככל שהשעה הלכה והתארכה ובעל הבית בושש מלחזור, החל העניין לתפוס את תשומת לב המתוועדים. השחר כבר כמעט הפציע על גגותיה של פטרבורג, ודמותו של בעל הבית נפקדה. זה היה יותר ממוזר.
החליטו אפוא לצאת ולחפשו – "שמא אולי אירע לו דבר-מה חלילה, וזקוק הוא לעזרה", סבר מאן דהוא, והחסידים קמו ויצאו לחפשו בחדרים הרבים שבבית, כשבלב כולם מקנן חשש עמוק.
כעבור דקות אחדות הגיעו ללשכתו של בעל-הבית. בחשש-מה פתחו את הדלת ומיד נרתעו לאחוריהם. לנגד עיניהם המשתוממות נגלה מחזה - - -
לרגע קט התקשו להאמין כי זה אכן בעל-הבית הנכבד והנערץ על גדולי ועשירי רוסיה. אך מבט שני הסיר כל ספק – זה האיש!
הלה שכב מלוא קומתו ארצה בבגדיו ההדורים; פניו חיוורות ועיניו עצומות; דמעות חמות זולגות מעיניו וגופו רוטט בבכי כבוש. מדי פעם הוא מדבר אל (דיוקנו של) רבינו הזקן. קולו מר: "אבוי לי, רבי, אבוי לי על עצמי. אבוי לי לאן הגעתי. רבי! רוצה אני לשוב בתשובה... "
רגע שררה שתיקה, ולאחר מכן נשמעה ייללה מרטיטת לב: "רבי, עזור לי ..."
● ● ●
מאז אותו יום שינה הגביר את סדר הנהגתו ואורח חייו. הוא החל להקפיד על קלה כבחמורה, להדר במצוות בדרכי החסידות – כבימים עברו.
"אכן" – סיים אדמו"ר הריי"צ את סיפורו - "'זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה, ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב'" - - -
ה
בשולי סיפור המאסר, מספר החסיד הרב יהודה חיטריק בספר "רשימות דברים", סיפור מופלא נוסף על אודות תיק החקירה שהכיל את כל מסמכי המאסר והחקירה השייכים למאסרו של אדמו"ר הזקן.
● ● ●
באחד הימים הגיע ליובאוויטשה חסיד מחסידיו של כ"ק אדמו"ר המהר"ש. ירא שמים היה החסיד הלזה (שאת שמו לא נודענו), בר אוריין, ובעל נפש. לא בכדי זכה לשמש במשרת שוחט-ובודק החסידי בקהילת חב"ד שבפטרבורג הגדולה.
זמן מה שהה בליובאוויטש, וקודם שחזר לעירו זכה להכנס ליחידות אצל הרבי המהר"ש. הגיש את הפ"נ ובו משאלותיו, והרבי בירכו בלבביות בכל הנצרך לו. רגע קט קודם שיצא ונפנה לדרכו, פנה אליו הרבי:
"הן מתגורר אתה בפטרבורג הבירה – אם כן, בקשה לי ממך. בוודאי יודע אתה את בניין ארכיון ממשלת הצאר, בו גנוזים כל מסמכי הממשלה. שם, בין אלפי המסמכים, מונח גם תיק החקירה של רבינו הגדול מתקופת מאסרו הידוע. התיק מכיל את כל המסמכים הנוגעים למאסרו וחקירותיו ועד למסמכי השחרור. רצוני אפוא שתיגש לשם ותיקח עבורי את תיק החקירה".
תמה החסיד, מה לו ולזה, איך ייכנס לשם; ובכלל, יידע לאתר את התיק הרצוי בין רבבות המסמכים הגנוזים בארמון זה.
הרבי כמו קורא את מחשבותיו, ממשיך להדריכו: "ענייני החקירה נמצאים בחדר פלוני, שם בצד ימין, שלושה מדפים מלמטה, נמצא התיק". והרבי הוסיף להדריכו כיצד להגיע לחדר המבוקש, בציירו לפניו את הפרוזדורים בהם הוא צריך ללכת, את המעברים והכניסות ואפילו את הלשכה עצמה בה מצוי האוצר הנכסף...
כחסיד נאמן המציית לרבו, עשה את המצווה עליו מבלי לשאול שאלות. כשהגיע לפטרבורג, עוד בטרם ניגש לביתו, הזדרז למלא את ציוויו של הרבי.
עד מהרה מצא את החדר המבוקש; כמו משמים סייעו לו בשליחות המצווה, איש לא נכח בחדר באותה שעה. בזריזות ניגש אל הארון אותו צייר לפניו הרבי, רפרף בעיניו על פני הטורים עד שהגיע למדף המבוקש – כעבור רגע היה בידיו התיק המיוחל, תיק מאסרו של רבינו הגדול והקדוש...
כמעט פנה לצאת החוצה עם ה'שלל' בידו, כשהרגיש לפתע ביד איתנה לופתת את כתפו. בבהלה קפץ על מקומו, הסתובב וראה מולו את אחד הפקידים הממונים; גבוה, רחב כתפיים, עיניו בוערות בחרון. על פי לפיתתו ניתן היה לחוש כי איש חזק הוא, ואך למותר לנסות לברוח.
פניו של החסיד חוורו. רעד אחז בגופו. הוא ידע כי כלתה אליו הרעה. הוא עצם את עיניו וניסה להדבק ברוחו עם המשלח, הרבי, ביודעו כי רק זכות זו היא שתעמוד לו בעת צרה זו. כשפקח בשנית את עיניו נתקל שוב בעיניו הרושפות של הממונה.
"מאין לך האומץ להתפרץ ללשכתי ללא רשות ולקחת מכאן דבר סודי", רעם קולו של הפקיד הממונה. "בוודאי יודע אתה כי על גניבה מעין זו מגיע לך עונש של עשר שנים לפחות במחנה עבודה סיבירי".
ידו האיתנה של הפקיד טלטלה הגונות את החסיד הצנום בעוצמה. זעמו הלך וגבר מרגע לרגע. הלה תלה בו עיניים מפוחדות ושתק. שוב רעם קולו של הפקיד הממונה:
"אמור נא יהודון, מי שלח אותך לכאן, ומאין ידעת היכן נמצא התיק שחיפשת. אם תאמר את האמת אדאג להקטין את עונשך שיהיה רע ומר בכל מקרה..."
הפקיד ניגש אל דלת הלשכה וסגרה על מנעול ובריח. כעת היה לו כל הזמן הדרוש לחקור היטב את היהודי הרזה והנמוך, חצוף מחוצף שכמותו.
מחשבותיו של החסיד רצו בקדחתנות בזה אחר זה. הוא הבין כי נתפס 'על חם' וכל נסיון התחמקות לא יעלה יפה. לאחר מחשבות רבות החליט אפוא כי מכיון שהוא שליח של הרבי, נשיא ישראל, אין לו לפחד כלל. הפך בדעתו לכאן ולכאן, והגיע למסקנה כי זו הדרך הנאותה – האמת.
"אגיד לאדוני את האמת" – פתח לאחר שתיקה ממושכת. "בעיירה ליובאוויטש יש 'ראבין' נכבד ונשיא לקהילת יהודים, חסידי חב"ד, ושמו שניאורסאהן. 'ראבין' זה הוא מצאצאיו של הרבי הזקן שהניירות שבתיק זה מתעדים את מאסרו. ה'ראבין' הנכבד הזה הוא ששלח אותי הנה כדי לקחת התיק; הוא אף צייר לי במדוייק את לשכתך, ואת ארונות הספרים, והיכן בדיוק נמצא תיק החקירה של סב סבו הגדול".
שתיקה כבדה עמדה בחלל החדר.
החסיד שתק ובפעם הראשונה העז להישיר מבט בפניו של האחראי הממונה. הלה עמד מרחק של הושטת יד מולו. האש היוקדת שריצדה בעיניו קודם לכן, נעלמה. מבטו היה פתאום מהורהר, כמעט חולמני. הבין החסיד כי דברים בגו, וציפה להתפתחות העניינים. ידע כעת כי עניינו נתון בידי שמים.
לאחר שתיקה ארוכה, נענה הממונה במפתיע: "אם הרבי שניאורסאהן שלח אותך, אעזוב אותך לנפשך, ולא אמסור אותך למשטרה".
החסיד נדהם. להתפתחות כה מפתיעה – אף הוא לא פילל. בפעם הראשונה מאז נתפס, העז לנשום בקול רם. עיניו של הפקיד הממונה היו תלויות בנקודה נעלמת.
"בוודאי אתה מתפלא, יהודון, מדוע וויתרתי לך פתאום" – המשיך האיש את דבריו. "דע לך כי אני איני מכיר את הרבי שניאורסאהן, אבל ידעתי והכרתי את אביו, 'ראבין' מנחם שניאורסאהן. ראיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי בעת ששהה בעיר באסיפת הרבנים היהודים בענייני החינוך" [הלא היא האסיפה הידועה שהתקיימה בשנת תר"ג- מ.ז].
החסיד השו"ב המשיך לעמוד על מקומו, שותק וממתין להמשך דבריו של הממונה. זה האחרון לא אכזב וסיפר:
● ● ●
"היה זה בעת האסיפה בה נועדו רבנים יהודים על ענייני הדת והחינוך היהודים, וזאת על פי דרישת ממשלתנו הנכבדה בראשות הצאר ירום הודו. בחלק נכבד מהאסיפות הורשו אנשים נוספים להשתתף ולהאזין לדיונים. אחד מאותם משתתפים היה קיסרנו, הצאר ניקולאיי הראשון ירום הודו. הוא היה מגיע לועידות כשהוא מחופש לאדם פשוט מן השורה, וכך איש לא הכירו מלבד שניים או שלושה אנשים ששמרו את הדבר בסוד, על פי ציוויו המפורש, ואני ביניהם. באותם ימים הייתי נער צעיר, טוראי מתקדם בצבא המהולל של הקיסר, שעמד על משמרתו סמוך לדלתות האולם, נכון ומזומן לכל פקודה שתינתן. עמדתי באולם והייתי עד לדיונים הרבים שהתקיימו.
"באחד הדיונים, דיבר 'ראבין' מנחם שניאורסאהן בשפתו. מבלי שהבנתי את דבריו, ראיתי כי הוא נתון בסערת נפש גדולה. כשסיים את דבריו, החל המתורגמן לתרגם את דבריו לשפה הרוסית, וזאת בסדר שסוכם בתחילת הוועידה. [המתורגמנים היו החסיד רבי שמריה חייקין והשני פייטלסון, בנו של החסיד רבי מרדכי מליעפלי, נאמניו של הרבי ה"צמח צדק" – מ.ז.]. כשסיים המתורגמן לתרגם את הדברים, סימן לו ה'ראבין' באצבעו כי לא תרגם את כל דבריו.
"השר אובאראוו שישב במקום הורה למתורגמן לחזור ולתרגם כראוי את הדברים, והמתרגם חזר בשנית באופן עקבי יותר. גם הפעם סימן ה'ראבין' בניד ראש כי מלאכת התרגום חסרה וכי אין הוא שבע רצון. מתח שרר בחלל האולם. ניכר היה שמשהו לא כשורה. בו ברגע הבחנתי בזיק אומללות שריצד בעיני המתורגמן בשעה ששלח מבט מהיר בפני ה'ראבין'; השר אובאראוו הביט במתורגמן ובראבין חליפות, מנסה להבין את המתרחש. היתה הרגשה של אי נוחות כבדה. 'חזור ותרגם כראוי', ציווה אובאראוו בשנית וסימני רוגז נשמעו היטב בקולו.
"פניו של המתורגמן חוורו. בלית ברירה הוא חזר על דבריו של הראבין מילה במילה: 'אם הממשלה הרוסית תכריח שילמדו בבתי הספר היהודים לפי התוכן שהציעו המשכילים ואישי הממשלה, הרי שבעוד חמישים שנה תהיה מהפכה ברוסיה וממלכת הקיסרות תודח'...
"אילו רעם היה נשמע באולם באותה שעה, הוא היה מחוויר לנוכח עוצמת הדברים שנאמרו. זו היתה קריאה מפורשת למהפכה כנגד מלכותו הנעלית של הצאר ירום הודו. פניו של השר אובאראוו סמקו בזעם, הרבנים האחרים החווירו, וישבו הלומים במקומותיהם. בזווית עיני הבחנתי בפניו של הצאר; מאום מתחושותיו לא נראה על פניו, הוא רק רמז באצבעו לעברנו, החיילים-השומרים, לקחת עמנו את ה'ראבין' ולהכניסו לבית הסוהר.
"חיש קל נגשנו ולקחנוהו בזרועותיו אל בית הסוהר הסמוך; עוונו היה ברור – מורד במלכות. לאיש לא היה ספק לגבי חומרת העונש – מוות.
"ה'ראבין' הוכנס אל תאו, ואני נשארתי מבחוץ לשמור. דקות אחדות לאחר מכן, שמעתי לפתע את קולו של ה'ראבין' היהודי קורא לי מעבר לדלת המוגפת. כששאלתיו לרצונו, השיב לי כי יודע הוא היטב את גזר הדין הצפוי לו, וכי מבקש הוא ממני להביא לו מעט מים כדי ליטול ידיו, על מנת שיוכל להתפלל תפילה יהודית הנאמרת בטרם המוות...
"מי שעמד קרוב ל'ראבין', לא יכול היה שלא להתרשם מאישיותו הכובשת; ואני לא יכולתי באותה שעה שלא להיענות לבקשתו, והבאתי לו מחצית הספל מים. לאחר מכן שמעתי את קולו המתפלל מעבר לדלת; קולו היה נוגה אבל נעים לאוזן. ניכר היה כי מתפלל לאלוקיו בכל לבו, ואני עומד בחוץ נרגש ודומע...
"שעה קלה לאחר מכן הגיעה פקודת השחרור מהקיסר ניקולאיי, שהורה במפתיע להחזיר את ה'ראבין' לדיוני הוועידה. קודם שנפרדתי מה'ראבין' הדגול הזה, פנה אלי ובירכני שבזכות העזרה שהגשתי לו, אעלה לגדולה.
"ואכן, מאז התחלתי לעלות בדרגות הקצונה במהירות רבה, וכעבור שנים לא רבות הגעתי לדרגת גנרל בכיר. כאשר זקנתי, מינו אותי לשומר ארכיון הממשלה, תפקיד נכבד ואחראי, ובשנים האחרונות אני יושב כאן בתפקידי זה".
סיים הממונה על הארכיון את דבריו ושתק שתיקה מפליגה. החסיד עמד על מקומו, משתדל להסוות את התרגשותו, ולא בכדי; כעת זכה לשמוע ממקור ראשון סיפור מרעיש על רבינו הצדיק ה"צמח צדק", שמסר את נפשו עבור החינוך היהודי הטהור.
"אם הזכרת את השם 'שניאורסהן'" – הפר לפתע קולו של הממונה את השתיקה – "אין לי אלא לשחרר אותך לנפשך. כעת הרם את רגליך והסתלק מכאן בהקדם בטרם אתחרט"...
