א
ליובאוויטש.
עיירה קטנה במחוז ארשע, לשעבר פלך מוהליב, טובלת באזור מרהיב של נהרות ואדמה פורייה. בחודשי האביב והקיץ נראה מלוא העין דשא ירוק, ספוג רסיסי טל. בתי העיירה, בתי עץ קטנים, אדמתה בוצית.
עיירה קטנה, בעלת שם עולמי, שהתפרסמה בקרב מאות אלפי אנשים, ושביליה הצרים ידעו את רגליהם של רבבות שהגיעו אל הבירה, עיר הכתר של חסידי חב"ד.
עיירה קטנה זו הפכה לבירת חסידי חב"ד. כאן היה מעונם הרשמי של חמישה דורות של נשיאי חב"ד. מאה ושתיים שנים הייתה העיירה הקטנה לכור היתוך, לפסגת שאיפות ובית היוצר של נשמות חסידיות – החל מחודש מר-חשוון תקע"ד כאשר הגיע למקום "אדמו"ר האמצעי" והתיישב בה, ועד חודש מר-חשוון תרע"ו, אז נאלץ אדמו"ר הרש"ב לעזוב את נחלת אבותיו בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
ב
לבה של הרבנית שטערנא שרה, אשת רבי שלום דובער, היה עגום ומר, אף על פי שאותו היום, שמחת תורה היה, יום שבו הלבבות צוהלים והנשמות שמחות בשמחת התורה הקדושה. בית חמיה, רבי שמואל, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, היה מלא מפה לפה בחסידים ובבני הבית; הכול אמרו 'לחיים' בעליצות, בירכו זה את זה מעומק הלב.
בצד חדר הנשים ישבה שטערנא שרה הצעירה ולבה בל עמה. זה שנים אחדות מאז נישאה לבעלה, רבי שלום דובער, בנו האמצעי של אדמו"ר מהר"ש, אך עד כה טרם זכתה להיפקד בזרעא של קיימא. וכשהלב עגום, מגיעות גם סיבות נוספות, כמו הגעגועים העזים אל בית הוריה: אביה, רבי יוסף יצחק (בן אדמו"ר הצ"צ) ואמה, הרבנית חנה המתגוררים בעיר אוורוטש הרחוקה; זמן רב חלף מאז ראתה את הוריה האהובים.
כל אלו היוו סיבה מספקת ללב הבוכה ולגוש החונק שעמד בגרונה.
אם לא היה די בכל אלה, הרי שבשלב מסוים נכנסו המברכים אל חדר הנשים, בנות בית 'משפחת רבי', כדי לעשות "מי שבירך" לכולן, כל אחת על פי צרכיה, ורק שטערנא שרה הצעירה, נשכחה משום מה בצד ללא ברכה. אמנם, כאשר עמדו על הטעות, היא תוקנה מיד והרבנית הצעירה הושפעה בשפע ברכות, אך כבר היה זה בבחינת 'תיקון' בלבד, וסר טעמה המתוק של הברכה, ברכת לב לבבית.
משהסתיים הקידוש, הלכו החסידים להתוועד בבית החסיד ר' משולם רייך, והרבנית שטערנא שרה נכנסה לחדרה בלב עמוס ברגשות כואבים, מהרהרת במצבה ברחמים עצמיים על כך שטרם נפקדה, על בדידותה הקשה, ועל המקרה האחרון של ה'מי שבירך' – "הנה כל זה כיווץ את לבבי ופרצתי בבכי", סיפרה הרבנית לימים.
בסערת בכייה נפלה על מיטתה, עייפה, קודרת ומרירה.
נראה היה לה שהדלת נפתחה פתאום, ובטבורו של החדר עמד יהודי הדור פנים, מביט בה בעיניים רכות.
"מדוע את בוכה, בתי?"
הרבנית לא הכירה את האיש ואת דמותו, אף על פי כן הקרינה דמותו טוב לב ואמינות רבה, עד שהרגישה נוח לשפוך לפניו את מר לבה.
היהודי האלמוני הקשיב קשב רב, נתן דעתו ואמר:
"אל תבכי, בתי. אני מבטיח לך כי בשנה זו תיפקדי בבן זכר".
זיק ניצת בעיניה של הרבנית, אך טרם הספיקה לפצות פיה ולהודות, הוסיף האיש ואמר:
"אך שני תנאים בדבר: התנאי הראשון, מיד לאחר החג תחלקי מכספך הפרטי שמונה עשר רובל לצדקה. התנאי השני (כפי שזכרה הרבנית), שלא לספר על כך לאיש".
משסיים לדבר נעלם האיש ונגוז בבת אחת. הרבנית הקיצה משנתה והבינה כי לא היה זה אלא חלום, חלום ענוג, נוסך ביטחון.
עודה תוהה בינה לבין עצמה לפשר החלום, ושוב נראה האיש הדור-הפנים בחדר, ועמו שני אנשים נוספים, אף הם זכי-מבט ומאירי פנים. בפניהם שב וחזר על הבטחתו ועל שני התנאים שהציב קודם לכן, ואלו השניים הנהנו בראשם להסכמה. או אז בירכו אותה שלושתם בזה אחר זה, והלכו לדרכם.
• • •
בשעה מאוחרת למדיי, חזר בעלה, רבי שלום דובער, מה'קידושא רבא' שנערך לכבוד היום. שמחה רבה קרנה מפניו הטהורות וניכר היה עליו כי הוא במצב רוח מרומם. בהיכנסו לבית ערך 'קולע' (גלגול ראש) הגון, כמעשי חסידים.
רעייתו הרבנית קמה לכבודו, ובהתרגשות רבה סיפרה לו על החלום-חיזיון שחוותה שעה קלה קודם לכן. פניו הרצינו באחת והוא הקשיב לדברים בריכוז רב. בתום דבריה היה נדמה כחוכך בדעתו. לאחר מכן הלך אל אביו, הרבי מהר"ש וסיפר לו את סיפור הדברים. הרבי ביקש לקרוא לכלתו ולשמוע מפיה את החלום על כל פרטיו ודקדוקיו.
משסיימה הרבנית לספר את הסיפור, ביקשה לתאר את מראה פניהם של שלושת האנשים שראתה. משתיארה הרבנית את דמותם, עלתה בת שחוק קלה על שפתיו ואמר בצהיבות פנים:
"הראשון שבירך היה אבי, הוד כ"ק הרבי ה"צמח צדק". השניים הנוספים שהצטרפו אליו לאחר מכן היו הסבא, כ"ק אדמו"ר האמצעי, ואב-הסבא, הוד כ"ק אדמו"ר הזקן..."
רטט של התרגשות אחז ברבנית הצעירה לנוכח 'ביקורם' החשוב של שלושה אבות החסידות בחדרה, כעין 'יחידות' פרטית נדירה שזכתה לה.
ג
בתום החג ביקשה הרבנית למלא את התנאים שנתבקשה. כיוון שהיה עליה לתת ח"י רובל מכספה הפרטי ולא מהכספים שלה ושל אישהּ, נטלה הרבנית שמלה אופנתית שנתפרה בעבורה וביקשה מאחת העסקניות בצורכי ציבור אשר בליובאוויטש כי תמכור את השמלה הזאת בעבורה בתנאי שאיש לא ידע מכך.
אמנם מכירת השמלה הניבה סכום נאה, אך כסף זה לא הספיק; הרבנית הוסיפה אפוא והתאמצה לאסוף את הסכום הנקוב, ח"י רובל, וכשהיה בידה, חילקה אותו לצדקה.
בחג השבועות של אותה שנה תר"ם, ימים ספורים לפני הלידה, אמר הרבי מהר"ש לבנו הרש"ב:
"ברי לי שיהיה לך בן".
• • •
ברכותיהם של אבות החסידות, נשיאי חב"ד, התקיימו, ובשנה ההיא, ביום י"ב בתמוז תר"ם, יום שני לפרשת "פנחס", בשמונה וחצי בבוקר, ירדה לעולם נשמתו של הנשיא השישי לבית ליובאוויטש, הלוחם הגדול, איש מסירות הנפש, הלוא הוא רבי יוסף יצחק בן רבי שלום דובער והרבנית שטערנא שרה.
שרביט הנהגתה של חסידות ליובאוויטש היה באותם הימים בידו של הסב כ"ק אדמו"ר מהר"ש. צהלתו ושמחתו של הרבי, לרגל הולדת נכדו, בן לבנו, הייתה גדולה.
בליל שבת פרשת "פנחס" התקיים ה"שלום זכר", ופניו של הרבי מהר"ש האירו באור יקרות של שמחה. במהלך האירועים סיפר סיפורים רבים. בין השאר הזכיר פעמים מספר כי שבת זו נקראת "נדחה", משום שצום שבעה עשר בתמוז נדחה משבת זו, וכך סיים: "הלוואי שיידחה באמת" – כמו ניבא את הגלות הקשה והאיומה שתשרור בימיו של נכדו הפעוט הזה וייחל בעבורו לימים קלים ומאושרים.
"בעתו ובזמנו" – ביום י"ט בתמוז הוכנס הנכד הפעוט בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. כמו שאר התינוקות, בכה הפעוט מכאב. הסבא הביט בפניו של נכדו העולל, ותמה בקול:
"מה אתה בוכה? לכשתגדל תהיה רבי (ובגרסה אחרת: תהיה חסיד) ותאמר חסידות בשפה ברורה..."
דומה שבמילים ספורות אלו הניח הסב הדגול את יסוד-היסודות בחינוכו של נכדו, מעין צוואה, דרך חיים: אין לבכות, אין לגלות סתם רגשות. יש לעצור את הרגשות המידיים ולתעל אותם לאפיקי מעש מכווני תכלית. זו אכן הדרך שצעד בה הנכד כל ימי חייו, בימי השמחה המועטים, ובעיקר בימי האימים, הרדיפות והנדודים. אין זה הזמן לבכות אלא יש לפעול ולעשות!
גם בשעת סעודת ברית המילה, היה הסבא, הרבי מהר"ש, נתון בשמחה גדולה ובהרחבת הדעת. הוא אמר מאמר חסידות, סיפר סיפורים שונים וניגן הרבה ניגונים.
בסוף הסעודה, שקע הרבי במחשבות, והחל פתאום לנגן ברצינות רבה ובקול תמרורים את ניגון הגעגועים בן ארבעת הבבות של רבנו הזקן. הנוכחים בחדר נחרדו מרגש הגעגועים כמו מנימת הניגון המרירה.
בסיום הניגון, שוב שקע הרבי בשרעפיו לדקות ארוכות, ולאחר מכן החל לדבר אודות העבודה למען כלל עם ישראל. "כלל ישראל במדינתנו נמצא בעת צרה – אמר הרבי והתכוון להסתות והפוגרומים שהחלו באותה תקופה כנגד העם היהודי ברוסיה, בהשפעת השלטון האנטישמי – "זקוקים אנו לרחמים, שירחם ה' יתברך עלינו וישלח לנו ישועה.
"בעזרת ה' יתברך – המשיך הרבי – עשיתי את כל הניתן לעשות לטובת הכלל. חרשתי וזרעתי, כעת רק צריכים לגשם, כלומר לברכת ה' יתברך, שיהיה מצמיח ישועות".
