ה' מצווה את נוח: כנס לתיבה. 

 
ימי המבול עוברים על נוח בתיבה. מחכה לציווי לצאת מהתיבה. חולפת כמעט שנה והציווי סוף סוף מגיע: "ויאמר ה' לנוח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך". 

 
עולם חדש מתחיל, עולם מפויס, טהור.
 
3 שבועות לפני הרגע המאושר הזה. 

 
נוח שולח את העורב "לראות הקלו המים". העורב חוזר. 'אין מצב', העולם עדיין מוצף. נוח מחכה שבוע ושולח הפעם את היונה. היונה חוזרת,לא מצאה מנוח לכף רגלה. שבוע נוסף חולף ונוח שולח שנית את היונה. היא חוזרת עם עלה זית בפיה,אין אפשרות עדיין לחיים בחוץ. שבוע נוסף חולף ונוח לא מתיאש, הוא שולח את היונה בפעם השלישית. הפעם היא הולכת לבלי שוב. נוח מבין, שהנה הנה מגיע העידן הטהור החדש של העולם שאחרי המבול. 

 
בכל מקרה, הוא עדיין לא יוצא. הוא נכנס בציווי ה' לתיבה והוא רשאי לצאת ממנה רק בציווי ה'.
 
משהו פה אם כך לא ברור. אם הוא יכול לצאת מהתיבה רק בציווי ה', אז למה כל המאמץ הזה של השליחויות? שב וחכה בשקט עד שתתבקש לצאת! 

 
במאמץ שנוח עשה הוא בטא את רצונו העז לצאת מהתיבה. הוא לא ממתין בחיבוק ידים, הוא עושה משהו בשביל זה, העיקר כבר לצאת.
 
אנחנו עברנו גם מבול- הבלבול הגדול של עולם של טוב ורע מעורבים, של רע ששולט על הטוב, במילה אחת- גלות.
אנחנו, כמו נוח, מחכים להודעה אלוקית "צאו מהגלות!", עולם טהור וחדש ומאיר מחכה לכם- עולם של משיח. 

 
יהיה מי שיגיד: אלוקים רוצה להביא משיח? או קי, אנחנו יושבים ומחכים, כשיבוא – יבוא. בשביל מה הרעש?
ויש מי שאומר: מה אנחנו עושים כדי להביא אותו רגע אחד קודם?... 

 
עוד מילה טובה של אמונה לעצמך פנימה. "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח" עם שיר חזק בלב. עוד חיוך ויד מושטת לשני. עוד מטבע לנצרך. עוד שיעור תורה. עוד תפילה.
 
נוח רצה לצאת, אז הגיע לו הרגע.

 
אם רק נרצה משיח- לא תהיה זו אגדה.
 
(באדיבות חב"ד הודו)