בפרשתינו מסופר על השבת האלוקית בימי בראשית - לכן מאמרינו השבועי יעסוק בשבת ובקדושתה. 

א. מצוות שבת מופנות גם לגוף הגשמי וגם לנשמה הרוחנית:

1) לגוף - המצווה לאכול ולשתות, להתענג, לברך על היין, להדליק נרות שבת - מעשים גשמיים שבימי חול הם דברי רשות וחולין, אבל בשבת הם מצווה וקדושה.

2) לנשמה - להוסיף בלימוד תורה, תפילה ועבודת ה', ולהתעלות בדרגות רוחניות.

[והן כנגד שתי מצוות השבת: 1) מצוות עשה, "זכור את יום השבת לקדשו", להזכיר ולקדש את השבת על היין ועוד - נעשה בעיקר בגוף. 2) מצוות לא תעשה, "שמור את יום השבת לקדשו", למרות שעל-פי הפשט מצווה זו מופנית לגוף, שיפרוש ויתנזר ממלאכת חולין בשבת, מוסבר בחסידות שבזכות השמירה נמשכים כוחות רוחניים מאוד נעלים (אפילו הרבה יותר מאלו שבמצוות עשה) הניתנים לנשמה.

פעולת השבת בגוף ובנשמה שונה והפוכה: לגוף נמשכת ויורדת הקדושה מלמעלה למטה, ומקדשת את הגוף והדברים הגשמיים; ואילו הנשמה זוכה להתעלות מלמטה למעלה, לעולמות והיכלות קדושה עליונים ונשגבים ].

שתי זמנים בשבת

ב. אף ששתי הפעולות קיימות בכל שעות יממת השבת, כל אחת מהן מודגשת בעיקר בזמן אחר, ואין השבת מקשה אחת מבחינת פעולתה הרוחנית - אך יש דעות שונות בענין:

יש אומרים שהמשכת הקדושה לגוף הגשמי עיקרה בליל שבת וההתעלות לקדושה העליונה של הנשמה עיקרה ביום השבת; ויש אומרים שבליל שבת העיקר התעלות הנשמה וביום השבת העיקר המשכת הקדושה בגוף .

חז"ל אומרים שסעודות שבת הן כנגד שלושה האבות - אברהם יצחק ויעקב, אך יש שתי שיטות בענין: יש אומרים שבסעודת ליל שבת קיימת בחינת אברהם, בסעודת בוקר השבת יצחק, ובסעודת השלישית שאחר הצהרים יעקב. ויש אומרים שבלילה יצחק, בבוקר אברהם ובמנחה יעקב.

שתי השיטות מתי זמן המשכת הקדושה לגוף ומתי זמן ההתעלות של הנשמה (בלילה או ביום), מקבילות לשתי השיטות מתי זמן אברהם ומתי זמן יצחק (בלילה או ביום):

השיטה האומרת שבלילה העיקר בהמשכת קדושה בגשמיות וביום העיקר בהתעלות הרוחנית נשמתית, סוברת שהלילה כנגד אברהם, שהוא עסק בהבאת האמונה בה' אל גויי העולם, כלומר המשכת קדושה לעולם הגשמי (ספירת החסד), והיום כנגד יצחק שהוא עסק בהתעלות והתקדשות רוחנית של נשמתו (ספירת הגבורה).

והשיטה האומרת שבלילה העיקר התעלות רוחנית של הנשמה וביום העיקר המשכת קדושה בגוף, סוברת שהלילה כנגד יצחק שעסק בהתקדשות רוחנית פנימית נשמתית, והיום כנגד אברהם, שעסק בקידוש העולם הגשמי.

שתי גישות בעבודת ה'

ג. המחלוקת בין השיטות מבטאת הבדל רעיוני מה קודם בעבודת ה':

יש אומרים שבשביל לתת לנשמה להתעלות צריך שתחילה הגוף הגשמי יספוג קדושה ורק כך הוא לא יפריע לנשמה, לכן ראשית יש לשים דגש לקדושת הגוף במצוות השבת, ורק אחר-כך מגיע העת לשים את הדגש על שקידה ועיון בתורה ועבודת התפילה, וזו השיטה האומרת שבליל שבת הדגש הוא על עבודת אברהם להביא קדושה בעולם הגשמי ורק בבוקר הדגש הוא על עבודת יצחק בהתקדשות הנשמה;

ויש אומרים שבשביל שהגוף יספוג קדושה צריכה הנשמה להתמלאות בכוחות קדושה רוחניים, לכן ראשית יש לשים דגש בענינים רוחניים נשמתיים, לימוד תורה, עבודת התפילה ועוד, ורק לאחר שנשמת היהודי זכתה במטען רוחני אלוקי נעלה, מגיע העת להתמודד עם הדברים והתאוות הגשמיות ולהקפיד על עשיית מצוות גשמיות ולקדש את הגוף הגשמי - וזו השיטה האומרת שבליל שבת הדגש לעבודת יצחק ובבוקר לאברהם .

הכרעת החסידות

ד. בתורת החסידות מכריעים בין השיטות כך:

העבודה בליל שבת לקדש את החלק התחתון שבאדם - הגוף והנפש והבהמית, כמו אברהם אבינו שהביא קדושה בגשמיות, אלא שהתקדשות זו מוגבלת יחסית שכן הכלים של היהודי מוגבלים ומצומצמים ואין ביכולתו להתעלות ולהגיע לאטמוספרות רוחניות מאוד גבוהות (עולם האצילות וכוח האין-סוף);

העבודה ביום השבת להוסיף קדושה והתעלות בחלק העליון שבאדם - בנשמה האלוקית, כמו יצחק אבינו שהתעלה בקדושה. ולאחר מכן, כשהנשמה ספגה כוחות קדושה כה נעלים בבוקר השבת, מגיע שלב נוסף בהתקדשות הגוף, בו היהודי מוסיף ומתעלה לדרגות יותר עליונות (עד לעולם האצילות וכוח האין-סוף).