ההבדל בין שני הימים הללו גלוי לעין: בראש השנה אסור להתענות, ולהיפך, מצווה לאכול ולשתות בו, ואף לאכול "בשר שמן... וכל מיני מתיקה". לעומת זאת, יום הכיפורים הוא יום תענית ועינוי הגוף, שבו אנו נמנעים מאכילה ומשתייה ומצרכים גופניים אחרים. 

 
הבדל זה משקף את השוני בין מהותם של שני הימים האלה: בראש השנה יש הדגשה על הדברים הגשמיים, וממנו אנו מקבלים את השפע הגשמי לכל השנה כולה. לעומת זאת, ביום הכיפורים ההדגשה היא על הדברים הרוחניים. אנו מתעלים ביום הזה לדרגה גבוהה כל כך של רוחניות, שאפילו הגוף הגשמי מקבל את חיותו מהצום ומהעינוי. 

 
משמעות הדברים היא, שראש השנה הוא ה"ראש" של ההיבטים הגשמיים של היהודי, וכך גם נאמר שעיקר הדין בראש-השנה הוא על הדברים הגשמיים; ואילו יום-הכיפורים הוא ה"ראש" של ההיבטים הרוחניים בחייו של יהודי. 

 
ראש השנה מעניק ליהודי התעוררות וכוח לתשובה ולקבלת עול מלכות שמים גם בחייו הגשמיים. אדם עלול לחשוב בטעות שקבלת עול מלכות שמים אינה נחוצה כל כך בשעה שהוא אוכל ושותה ועסוק בענייני פרנסתו או בפעילות גשמית אחרת. ראש השנה מלמד אותנו שגם בעשייה הזאת עלינו להיות חדורים בקבלת עול מלכות שמים, ואז הדברים ייעשו לשם שמים, ועד שהם עצמם יהיו חלק מעבודת הבורא. 

 
יום הכיפורים מעניק התעוררות וכוח לתשובה ולקבלת עול מלכות שמים בחלק הרוחני של החיים. כשיהודי מתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות – אין הוא עושה זאת כמצוות אנשים מלומדה, לצאת ידי חובה בלבד, אלא הדברים נעשים מתוך הכרה פנימית ולשמם, לשם השם. 

 
יתרה מזו: יום הכיפורים אף נותן לנו כוח שההתעסקות בעניינים הגשמיים לא תפריע לחיים הרוחניים. יהודי נזקק לאכילה ולשתייה ולשאר צורכי הגוף, אבל הדבר אינו צריך להפריע לעבודה הרוחנית, לתפילה, ללימוד התורה ולקיום המצוות. להפך, הוא מרגיש שחייו הגשמיים נובעים מהחיים הרוחניים, כשם שביום הכיפורים העינוי עצמו נותן כוח וחיים. 

 
כך נפגשים יחדיו שני העניינים הללו, של ראש השנה ויום הכיפורים. אלוקים רוצה דווקא את החיבור בין הגשמיות והרוחניות, בין הגוף והנשמה, עד שאי אפשר להפריד ביניהם. יהודי אוהב את אלוקים בליבו הגשמי, לומד תורה בשכל שבמוחו, מקיים מצוות באיבריו הגשמיים, כי השלמות של יהודי היא דווקא החיבור בין השניים.