ראשון פרשת וזאת הברכה

 

{ח} וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: 

וללוי אמר. ועל לוי אמר: תמיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו' . כתרגומו. דבר אחר, תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר(במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו: (רש"י) 

{ט} הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: 

האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים: ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם: (רש"י) 

{י} יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: 

יורו משפטיך. ראויין אלו לכך: וכליל. עולה: (רש"י) 

{יא} בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן: 

מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו, מכת מתנים, כענין שנאמר (תהלים סט, כד) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהנה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין חשמנאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמנאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה:ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה: (רש"י) 

{יב} לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהוָֹה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן: 

לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר (שם עח, סז) וימאס באהל יוסף וגו' . ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף חפף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, משנבחרה ירושלים, לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו היה, בית המקדש בנוי אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד, ב) אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו: (רש"י) 

 

{יג} וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהוָֹה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: 

מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק:ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה, אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב: (רש"י) 

{יד} וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: 

וממגד תבואת שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפרות: גרש ירחים. יש פרות שהלבנה מבשלתן ואלו הן, קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים. שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש: (רש"י) 

{טו} וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: 

ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בשול הפרות שהרריה מקדימין לבכר בשול פירותיהם. דבר אחר מגיד שקדמה בריאתן לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פרות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים: (רש"י) 

{טז} וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: 

ורצון שכני סנה. כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו לראש יוסף: נזיר אחיו. שהפרש מאחיו במכירתו: (רש"י) 

{יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה: 

בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדלה ומלכות, שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכן (שמות ד, כה)בני בכורי ישראל: בכור. מלך היוצא ממנו והוא יהושע: שורו. שכחו קשה כשור לכבש כמה מלכים: הדר לו.נתון לו שנאמר (במדבר כז, כ) ונתתה מהודך עליו: וקרני ראם קרניו. שור, כחו קשה, ואין קרניו נאות, אבל ראם, קרניו נאות, ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים אפשר שכלם מארץ ישראל היו, אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחזה בארץ ישראל, שחשובה לכלם היא, שנאמר (ירמיה ג, יט) נחלת צבי צבאות גוים: והם רבבות אפרים. אותם המנגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר (שופטים ח, י) וזבח וצלמנע בקרקר וגו' : (רש"י) 

{יח} וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ: 

ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה. זבולן גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב) , לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך. זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבע חדשים, כמו שנאמר (דה''א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ראשיהם מאתים, ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם: (רש"י) 

{יט} עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל: 

עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמו שאמרו במסכת מגלה (ו, א) זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו' : ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר (מ''א ו, ט) ויספן את הבית, (שם ז, ג) וספן בארז, ותרגומו ומטלל בכיורי ארזא. דבר אחר, עמים הר יקראו, על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אמות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אמה זו, ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד, ואוכלים מאכל אחד, לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אמה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע: (רש"י) 

{כ} וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: 

ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת: (רש"י) 

{כא} וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: 

וירא ראשית לו. ראה לטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו: ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' : צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה, על משה אמור: (רש"י)  

 

 חמישי פרשת וזאת הברכה

{כב} וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן: 

דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמיאס, והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר (יהושע יט, מז) ויקראו ללשם דן וזנוקו וקלוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זנוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמיאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמיאס והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה, שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר (שם יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' , יצא גבולם מכל אתו הרוח שהתחילו לנחול בו: (רש"י) 

{כג} וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: 

שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרס בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, כמו (דברים א, כא) עלה רש, והטעם של מעלה ברי''ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה''א יהיה הטעם למעלה שמעה, ידעה, סלחה, לקחה אף כאן ירשה לשון צווי. ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל: (רש"י) 

{כד} וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: 

ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר, יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות והוא שנאמר (דברי הימים א' ז, לא) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית: וטבל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן מנו להם פולמוסטום אחד וכו' , כדאיתא במנחות (פה, ב) : (רש"י) 

{כה} בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ: 

ברזל ונחשת מנעלך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים לכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך, ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר, וכימיך דבאך וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך, שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות המנה וממשיכות לה כספם וזהבם אישקורונ''ט . הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם: (רש"י) 

{כו} אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים: 

אין כאל ישרון. דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים, ולא כצורך צורם: רכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים: (רש"י) 

{כז} מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד: 

מענה אלהי קדם. למעון, הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים וברר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך:ויגרש מפניך אויב. ואמר לך השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה:(רש"י) 

{כח} וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל: 

בטח בדד. כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מפזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב:עין יעקב. כמו (במדבר יא, ז) ועינו כעין הבדלח, כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה (ירמיה טו, יז) בדד ישבתי, אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב (בראשית מח, כא) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם: יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב (שם כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' : (רש"י) 

{כט} אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ: 

אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר, הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' אשר הוא מגן עזרך ואשר הוא וחרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו (יהושע ט, ט) מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' : ואתה על במותימו תדרך. כענין שנאמר (שם י, כד) שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה: (רש"י) 

 

שביעי פרשת וזאת הברכה

 

{א} וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: 

מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר(שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: (רש"י) 

{ב} וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: 

ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחרבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחרבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחרבנה. דבר אחר, אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים: (רש"י) 

{ג} וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: 

ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ''א א' ז, מו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:(רש"י) 

{ד} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: 

לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבר, שאלולי כך, הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם: (רש"י) 

{ה} וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה: 

וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע: על פי ה'. בנשיקה: (רש"י) 

{ו} וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 

וקבר אתו. הקדוש ברוך הוא בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא מביא את עצמו. כיוצא בו(ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור.קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: (רש"י) 

{ז} וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: 

לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תאר פניו: (רש"י) 

{ח} וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: 

בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר(במדבר כ, כט) כל בית ישראל, זכרים ונקבות: (רש"י) 

{ט} וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: {י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: 

אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה', (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם: (רש"י) 

{יא} לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: {יב} וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: 

ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת (שמות לד, א) : (רש"י)