בשולחן ליל ראש השנה נבחר הדבש לסימן וסמל למוצר ממתק ולא הסוכר או חומרים ממתיקים אחרים... משום מה?

הדבש מסמל עוצמה שיכולה לחלוש ולכבוש את מרירות הגבורות שבקטרוג המלאכים ביום הדין ולהמתיקה. מדוע?
 
וכשהגבורה המרה נחבשת ונכבשת היא עוד מוסיפה עונג אין סופי וערבות יתרה לגורל העם ממש כמו תבלין הקקאו ההופך לשוקלד מענג וממש כמו הריח המר שבשומן חית המושק, ההופך את הבוסם המיוצר ממנו לראש הבסמים הערבים ביותר, והתורה מכנה אותו בראשית פרשת כי תישא "ראש מר דרור",
 
מרירות בוסם זה מסמלת עפ"י החסידות את העוצמה והבערה העזה שבנפש הבהמית המעשירה ומוסיפה עוצמה לנפש האלוקית, וההופכת אותה לתדמית של בוסם משכר, משיב נפש... 
 
יסוד הדבש הוא מתוק בבחינה של מידת החסד (ולכן אכילה מוגזמת שלו מביאה לתחושה של בחילה בשל מתיקות מופרזת) אך הוא מצטיין אף במידת הגבורה, המכווצת, ולכן הוא חובש וכובש את יסודות המזון, הנמתק בו, ולכן טעמו של הדבש שורף וגם מרפא היות והוא מחטה ומבער חיידקים בגבורה המכלה שבו.
 
ע"י כבישה וחבישה זו של מזון בדבש מתכווצים ארבעת היסורות המרכיבים אותו ואין אפשרות למינרלים השונים באוויר לחלחל למזון מבעד לסדקיו ולמרכיביו המתפוררים ולהחמיץ ולהבאיש אותו...

בכבישה זו גוברת מתיקות הדבש על המזון, והיא ממתיקה אותו. (מה שאין כן הסוכר שמידתו היא חסד והנטול גבורה, מביא להתפזרות המרכיבים בסמל של מידת החסד המתפשטת, ואין כאן שמירה כמעין זו אשר של הדבש)
 
מידת הגבורה שבדבש מסמלת את המרירות שבעבודת התשובה של סגופים וענויים, המחטים את הזוהמה של הנפש ומרפאים אותה ולולא החלמה זו אין הנפש מסוגלת להתענג על טעמם המהנה של המאכלים.

ואכן, בראש השנה לאחר עבודת התשובה וההחלמה של הנפש מזוהמתה בשל הדבש השורף, מחטה ומכלה, זוכה היהודי לטעום את המתיקות האדירה ביותר שבחיי העולמים המתגלמת באכילת התפוח...
 
עבודת התשובה של היהודי מדומה לשוששנה שגוונה, האדום המסמל חטא, מיטהר ומתלבן בעבודת התשובה והוא הופך את קטרוג המלאכים לכח של סנגור.
 
החוחים שבשושנה הנתחבים בעלי הכותרת שלה ודוקרים אותן, מבאים להתנדפות הריח הערב והמבסם שלה.

דווקא הנפש הבהמית בסמל של חוחים דוקרניים, בה שוכן הנצוץ היהודי, היא שמהווה אתגר וכח מדרבן ליהודי להתעורר.
 
רחמיו העצמיים של היהודי נכמרים על שפל מצבו בשל היות הניצוץ היהודי שבו שוכן בשפל הדרגה של חומריות הנפש הבהמית ומאוויי ההבל שלה והוא כמה ומשתוקק להתרומם, להתנשא ולהתעלות....
 
וכך פונה הקב"ה אל עמו במליצה המובאת בשיר השירים:

"כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות"

וכנס"י משיבה לו: "כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים"
 
המונח "דודי" מסמל את אהבת ה' לעמו המתעוררת בהבחינו בעבודת התשובה בסמל של שושנים שנתחבים בהם חוחים דוקרניים המביאים להתנדפות הריח הערב, אזי ממשיך אליה ה' את אהבתו העמוקה והעצומה ביותר המדומה לתפוח.
 
אהבה זו של המשכת י"ג מידות הרחמים בימי אלול, בהיות המלך בשדה, מתעוררת מאליה מלמעלה ואין בכחה לכפר על החטא, אך בעבודת התשובה היא נמשכת בתור זיו והארה אח"כ בראש השנה ובהמשך הימים הנוראים בשל התעוררות התחתונים והיא מכפרת ומלבנת את החטאים למרות היותה רק הארה וזיו, היות ומקורה הנעלה מחדיר בה עוצמה עזה זו.
 
מדוע מתגלמת אהבה זו בתפוח?

הצל של עץ התפוח הוא מועט היות ועליו מועטים ולכן בהיותו בין עצי היער הוא זוכה  בצילם אך מה שמאפיין אותו על שאר העצים שהוא מבורך בפרי התפוח בעוד המה עצי סרק.

מה מלמדת עובדה זו?

עצי היער הם מלאכי הגבורה, הממשיכים את אור ה' לעולם באופן של צמצום וצללים כדי להאפיל על האור האלוקי, המסנוור ע"מ שתתאפשר קליטתו, אך ביחד עם גבורה וצמצומים אלו, הם ממשיכים תביעות ודינים.
 
צילו של עץ התפוח הוא מועט כי הוא מסמל את אור ה' הנמשך ממקור עצמותו בטרם הצטמצמותו, ללא מקיפים מצלים.

בנוסף לכך פרי התפוח גדל בטרם ניצניו ורעיון זה מביע את העובדה שבעבודת המצוות והתשובה (פרי) של היהודי הוא חולש ומתרומם למעלה מהמלאכים, היות ובמצווה טמון האור הגדול בעוד המלאכים רק מגשרים ומעבירים לנו את האור, אך מקורו שוכן בקרב העם.
 
גם גווניו של התפוח מורים על מידת רחמנותו של ה', המבערת את הסיגים והכתמים מהעם. הכיצד?

הגוון הלבן מורה על מידת החסד וההאהבה האלוקית, המתגלמת באכפתיות ורגישות לזולת ואילו הגוון האדום מורה על מידת הגבורה, הנלחמת ונאבקת נגד אויבי העם ומשטיניו.
 
ההרמוניה בין גווני האהבה והחסד יוצרים את הגוון הירוק שהסמל שלו הוא רחמים...

טבילת התפוח בדבש היא ממחישה את העובדה כיצד עבודת התשובה בסמל של שושנה (הניצוץ האלוקי) מתעורר בשל החוחים, היות והם מעוררים את רחמיו העצמיים על השפל בו הוא שרוי ואז בשל דקירת החוחים בעלי הכותרת של השושנה מתנדף הריח הערב המשיב נפש, זוהי התגלמות של מצב בו הדבש ממתיק היות ואהבת ה' בסמל של תפוח מתעוררת ועל אף היותה רק בחינת זיו והארה של המשכת י"ג מדות הרחמים, מתכפרים העוונות ואודם השני של השושנה מתלבן ומזדכך...
 
בראש השנה נמשכת רק ההארה. בסוכות היא מתגלמת במקיפים של סוכה ווסכך ובכל יום נמשך מקיף חדש ומהווה סיבה לשמחה בשל ההתחדשות.

בשמיני עצרת חודרים מקיפים אלה ונעצרים (נקלטים) פנימה ומהווים את המניע לשמחת הבלתי גבולי.
 
הצל של עצי היער הוא סמל של הסוויה והאפלה על האור הבהיר של ה' באופן של מקיפים שהמלאכים ממשיכים אל היהודי.
 
ללא השראה כזו אין היהודי עשוי להתעורר ולהתחבר, ואולם בשל היות השפעת מלאכי הגבורה מאפילה ומצמצמת בשל מידת הגבורה שלהם, היא הופכת להקפדה ודינים.

בעבודת התשובה ובמעשה המצוות חולש היהודי ומתעלה עליהם ומכלה את הדינים וקטרוגם ומשתמש במרירות זו לתהליך של המתקה...
 
פרי התפוח המלבלב טרם עליו, מדגים את העובדה שלמעשה התשובה והמצוות של היהודי יש דין קדימה והתעלות על המשכת המקיפים של המלאכים, המדומים לעצי היער המצלים בעליהם.

העלים המצלים האלו הם משניים אצל עץ התפוח ואילו שאר עצי הסרק שביער נטולים פירות, נטולים אור ה' בעצמותו, הם רק אמצעי להמשכתו בצמצמו אותו.
 
התפוח הנטבל בדבש מסמל את עבודת התשובה של היהודי הממשיכה אור חדש אלוקי בראש השנה ממקור עצמותו יתברך והוא מתגלם בטעם התפוח ובמידת הרחמים  הממלאים את הפגמים וממתיקים  את גבורת הדינים של המלאכים.
 
מלאכי הגבורה מכונים בנים היות והם תובעים את כבוד אביהם, יתרה מעבד התובע את כבוד אדונו, ותביעה זו הופכת לגזרות ודינים.
 
גם גווניו של התפוח מגלמים את המתקת גבורת הדינים וטעם זה שנעשה ערב ביותר בשל המרירות שהתמתקה בו, מתגלמת בטעם התפוח הערב והמתוק.
 
הגוון הלבן שבתפוח מסמל את מידת החסד והאהבה האלוקית, הגוון האדמומי מסמל את מידת הגבורה והירוק את התמזגות האדום והלבן לצבע הירוק שמידתו היא רחמים.
 
רחמים אין היא מידה שרק חשה ברגישותה ושכואבת את כאבה ונאקתה של הזולת אך יש כאן גם מידה של גבורה, הנאבקת באויב להכניע אותו ולשחרר ממנו את הקרבן.

מידה זו מתגלמת בגוון הירוק שבתפוח. 
 
וכך ניתן להבין את הפסוק בשיר השירים:

"כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות" (עבודת התשובה)

"כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים..." (הבנים המה מלאכי הגבורה המצמצמים את אור ה' בסמל של עלים וצל)

התפוח היא אהבת ה' המתגלמת בי"ג מדות הרחמים הנמשכת תחילה בימי אלול ועדיין אינה מכפרת היות וההתעוררות באה מלמעלה ואולם אח"כ בשל התשובה נמשכת אהבה זו בראש השנה בטעם הפוח ואח"כ היא נמשכת באופן של חבוק מקיף בצלה של הסוכה

"חמדתי וישבתי  בצילו" (בצל הסוכה של סוכות)  עד שבשמיני עצרת, נקלט הטעם המתוק בקרבו של העם. 

"פריו מתוק לחיכי...."

(ע"פ אור התורה לשיר השירים למאמר זה)