לתקיעת השופר יש קשר מובהק אל הגאולה האמיתית והשלמה. אנו מזכירים בתפילות ראש-השנה: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג). כלומר: הקדוש-ברוך-הוא יתקע בשופר גדול לקיבוץ בני ישראל מגלויותיהם השונות.
 
התקיעה בשופר מופיעה במקורות בהקשר נוסף לעידן הגאולה השלמה, וגם אותו אנו מצטטים בתפילות ראש-השנה: "והשם אלוקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט, יד).
 
לדעת מפרשים רבים, בשני המקומות לא מדובר בתקיעה בשופר גשמי, אלא בדימוי לקריאות אלוקיות רוחניות. אחת – לקיבוץ נידחי עם ישראל לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא בירושלים, ואחת – ליצירת קרבות בגויים לקראת הגאולה השלמה.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח אומר, כי התקיעות הללו כבר 'נשמעו'. מלחמות העולם הראשונה והשנייה היו תוצאה של התקיעה-קריאה אלוקית שבזכריה, והתקיעה שנועדה לקבץ את הנידחים והאובדים היא זו שפעלה את ההתעוררות הגדולה שהייתה בעם ישראל בעקבות הניסים של מלחמת ששת-הימים. רבים מאלה שהיו בבחינת "אובדים בארץ אשור" – שקועים באושר המדומה של מנעמי העולם – חזרו אז אל המקורות ובאו 'להשתחוות לה''. אלא שכמובן עלינו לנצל עוד ועוד את תהליך ההתעוררות ולהמשיך לקרב יהודים לה' ולתורתו – כדי להביא את הגאולה השלמה, בקרוב ממש.
 
כאשר תבוא הגאולה תהיה לכך השפעה גם על התקיעה הממשית בשופר, זו שאנו מצווים לשמוע בראש-השנה: כיום אין תוקעים בשופר בראש-השנה שחל בשבת, שמא יטעו ויטלטלו את השופר ממקום למקום באופן אסור. גם כאשר היה בית-דין גדול בעם ישראל, כמו בזמן שבית-המקדש היה קיים, התירו לתקוע בשבת רק באותו בית-דין, כי סמכו על כך שבית-הדין ימנע מאנשים להסתובב עם שופר. אך במקומות אחרים לא תקעו בשבת. ברם לעתיד לבוא לא יהיה חשש שייכשלו ויטלטלו באופן אסור ולפיכך יוכלו לתקוע בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת.
 
ועוד: כיום תוקעים בשופר בתפילה בסמוך לברכת 'מלכויות', בסמוך לברכת 'זיכרונות' ובסמוך לברכת 'שופרות'. לעתיד לבוא לא יאמרו את הברכות 'מלכויות' ו'זיכרונות', אלא רק את ברכת 'שופרות' וממילא ישתנה סדר התקיעות.