משה ו'אנשי – השמים'...
מכיוון שיהודי הוא "חלק א-לוה ממעל ממש", לכן גםבהיותו בעולם הזה, הוא קרוב יותר ל'שמים' ורחוק מן ה'ארץ'
האזינו השמים... ותשמע הארץ (דברים לב,א)
המונחים שבהם משתמשת התורה בפרשתנו - פרשת 'האזינו', בפסוק "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ", מעוררים מיד את השאלה - מדוע על השמים הרחוקים נאמר הביטוי "האזינו", שמתקשר יותר לדבר קרוב, ואילו על הארץ, הקרובה אל האדם, נאמר הביטוי "ותשמע", שמתאים לדבר רחוק?
משיבים חז"ל: "לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר 'האזינו השמים', ולפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר 'ותשמע הארץ'". כלומר, משה, בהיותו "איש האלוקים", היה קרוב יותר לענייני הקדושה ('שמים') מאשר לדברים הגשמיים ('ארץ').
ניצוץ של משה
אף-על-פי שהדבר נאמר על משה רבנו, בכל-זאת מכוון פסוק זה לכל יהודי, ומכאן שיש לכל יהודי הכוח להיות "קרוב לשמים" ו"רחוק מן הארץ". לאמור: יהודי יכול להגיע לידי כך, שעניינים רוחניים-אלוקיים יהיו קרובים אליו, ואילו הדברים הגשמיים והחומריים יהיו רחוקים ממנו. כוח זה מצויבכל יהודי, מאחר שבכל יהודי יש ניצוץ ממשה רבנו.
וכאן מתעוררות שתי שאלות: ראשית, איך בכלל יכול אדם החי בעולם הזה להיות "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ"? שנית, הרי כל כוונת הבריאה היא "דירה בתחתונים" - שאדם יימצא דווקא בעולם הזה התחתון ויעשה ממנו 'דירה' לקב"ה, ולא שיהיה "קרוב לשמים"!
חלק מהקב"ה
התשובה לשתי השאלות הללו ניתנת בפסוק שמופיע בהמשך הפרשה: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". גם כשיהודי חי בארץ, בעולם הזה התחתון, הוא נשאר "חלק ה'" במהותו הפנימית. נשמתו של יהודי ( = האני שלו, -אישיותו - בלשון היומיומית...), בכל מצב שיהיה, היא 'חלק א-לוה ממעל ממש', והיא בבחינת 'נחלתו' של הקב"ה. ולכן גם בעולם הזה, יהודי, בעצם מהותו, קרוב יותר ל'שמים' ורחוק מן ה'ארץ'.
דווקא משום שיהודי בעצם מהותו עומד למעלה מענייני הגשם והחומר, יש לו הכוח לשלוט על המציאות הגשמית ולעשות ממנה 'דירה' לקב"ה (שירצה "לרדת" ולדור בה עם נבראיו, לתמיד !...) .
דווקא בגין עליונותו זו על ענייני הארץ הוא יכול להחדיר בתוך הארציות את השמימיות ולקדש את העולם. ואז, גם כשהוא עוסק בענייני 'ארץ', ניכר בו שבעצם הוא "קרוב לשמים".
לא לבטל
דברים אלה תקפים במיוחד ב'עשרת ימי תשובה', שעליהם נאמר: "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". בימים אלה קרוב הקב"ה קרבה יתרה לכל יהודי, וממילא מורגשת בו עוד יותר מהותו האמיתית, שהוא "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ".
זו גדולתו של יהודי – מ'אנשי ה', 'איש-השמים', שעל-אף היותו "קרוב לשמים", אין הוא מבטל את מציאותה של ה'ארץ', אלא אדרבה, יודע ושואף לגלות בתוך הארציותאת אור הקדושה (להחדיר בגולה את ה-א', 'אלופו של עולם' עד ה'גאולה'...) בדרך זו עושים מהעולם הזה 'דירה' לו יתברך, דירה שתגיע לשיא שלמותה בעת הגאולה, בקרוב ממש.