רבי שמעון בר-יוחאי נאלץ לנטוש את חבריו למדרש ולהימלט מחמת הרומאים עליו...בהיותו במערה, הטרידה אותם סוגיה שונה ואיש מביניהם לא ידע לפותרה.

"איהו רבי שמעון בר יוחאי?" קוננו, "רק הוא יוכל לפענח לנו את החידה" קראו בעוגמת-נפש.

"בתוכחה שבפרשת בחוקותי", חשבו, "ניתן למצוא אסמכתא לאהבת ה' לעם למרות עוונותיהם, שנאמר שם: "וזכרתי את ברית יעקוב..והארץ אזכור" (בחוקותי כו,מג) ובפסוקים שלאחר-כך מובא: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.." (כו,מד) ואולם בתוכחה של פרשת כי תבוא במשנה תורה אין מוצאים הבטחות של עידוד כלל... היתכן?", הם הקשו.

ובאחד הבקרים קם לו רבי יוסי בר רבי יהודה והבחין בלהקה של ציפורים פורחים ובעקבותם - יונה אחת והוא פנה אליה וקרא: "יונה, יונה שאת נאמנת מימי המבול וחזותך כצלם העם הקדוש... לך יאה ולך נאה ללכת בשליחותי אל רבי שמעון בר יוחאי..לאותו מקום באשר הוא.." הוא התחנן.

חזרה אותו יונה לאחוריה ועמדה לפניו.

את הפתק שרשם עליו את השאלה לרבי שמעון בר-יוחאי נטלה היונה בפיה ועפה לה אל המערה... רבי שמעון התבונן בכתוב... בכה הוא ובכה בנו אלעזר... על פרישותו של רבי שמעון מחבריו..."אני בוכה גם משום שאין מי שיפרש לדורות לבוא מדוע אין דברי נחמה ועידוד לתוכחה שבמשנה תורה.. הם עשויים, חלילה, לבוא ליאוש ויפסיקו לייחל לגאולה", תינה רבי שמעון בר-יוחאי את מרי לבו.

ובתוך-כך הופיע למערה אליהו הנביא. פעמיים ביום היה מגיע למקום ומלמד את הרשב"י דברי חידוש. "הייתי מוכן לשליחות אחרת, ואולם שלחני הקב"ה למחות את דמעותיך ולהשקיטם", אמר תוך-כדי הכנסו למערה.

"בתוכחה בפרשת בחוקותי מוצאים לב פסוקים ובתוכחת כי תבוא נמצאים מ"ד פסוקי מוסר, אלא שהאחד מהם הרומז על הגאולה, אינו נחשב, אפוא, במנין, כך שסכום הפסוקים כאן מגיע ל-‏43. העם לא הקפיד ושמר על לב נתיבות החכמה, כנגד זה קבלו לב מיני תוכחה בפרשת בחוקותי, ומאחר ולא שמרו על מג הפרשיות שבתורה, שזהו חטא חמור מקודמו, קבלו מג פסוקי תוכחה בספר משנה תורה באר אליהו הנביא.

לפתע נשבה רוח והפרידה בינו לביניהם והוא עלה בגלגל של אש השמימה.

הצער של רבי שמעון היה כבד מנשוא, כי אליהו הותיר אותו ללא מענה... הוא ישב על פתח המערה, בכה ונרדם.

תוך-כדי כך הופיע אליהו וקרא לרבי שמעון להתעורר ואמר:

"אשרי חלקך שהקב"ה רוצה בכבודך" והוא המשיך לבאר: "במוסר ובתוכחה של פרשת כי תבוא מצויים רמוזים כל ההבטחות והנחמות לישראל" והוא המשיך: "צא וראה, מלך האוהב את בנו, על אף שהוא מכה אותו, עדיין קיימת אהבת מעיו עליו, וכשהוא מראה בבת פנים המביעה כעס ורוגז, עדיין נכמרים רחמיו על הבן... התוכחות במשנה תורה מביעים דברי אהבה, והדבר שונה כאן מהחומרה דברי התוכחה הקשים הרבה יותר שבפרשת בחוקותי..אמנם אוחז האב כאן רצועה להלקות את הבן, אך המכות קלות הן ובאות ברחמים".

ופה החל רבי אליהו לבאר לו את משמעותן האמיתית, החיובית והעמוקה של פסוקי התוכחה.

הקשה מכולן היא המכה של: "כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך" דהיינו, המילה יעלם אינה מתכוונת לענין של עליה והתגלות אך כוונת המילה היא למצב שבו יעלמו (כמשמעות המילה לפי איותה בפסוק) ויכוסו הקללות ויכבשו בנקב ולא יצאו לחוץ להרע להם עד הזמן שיכלו בנ"י מהעולם, דבר שלא יתרחש לעולם ולעולמי עולמים, שהרי ה' הבטיח שכמו שהשמים אינם יכולים להימדד, שהרי מרחקם מהארץ הוא אין סופי, ואי אפשר לחקור את עומק הארץ מתחת, כן לא ימאס ה' בישראל, במילא, יהיו כל המכות והמחלות שלהם מכוסים ונסתרים ולא יצאו החוצה להרע לעם, לעולם...

אליהו המשיך לבאר לו כי הכול מותנה במעשה התשובה של העם.

רבי שמעון כתב כל מה ששמע מפי אליהו על פתק ושמו בפיה של יונה, כשהגיעה לחכמים, קרא לעברה רבי יוסי: יונה, יונה מה נאמנה את על שאר עופות השמים וקרא עליה הכתוב: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" רבי יוסי נטל את הפתק ונכנס עימו לביה"מ.

בכה רבי יהודה ואמר: "אוי לנו שאינו יודעים את מקומו של רבי שמעון, אבל אעפ"י שאיננו יודעים את מקומו, הרי ממקום שישכון שם רבי שמעון, הוא מגן עלינו בזכותו כעץ מגן ומסך על הארץ בצילו..ושם נמצאים עימו כל תלמידיו והם מתעוררים על ידו ולמדים ממנו.

אשרי נפשו של רבי שמעון בר-יוחאי, שהקב"ה מחולל עימו ניסים, ואם גוזר הוא, הקב"ה מקיים והוא עתיד להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן ויקבל פני שכינה, יראה את הקב"ה וישתעשע עם הצדיקים... (זוהר, פרשת כי-תבוא)

כיצד רואה החסידות ברכה בתוכחה?

החסידות מבארת כי את התוכחה בפרשת בחוקותי קוראים סמוך לשבועות ואת זאת שבפרשת כי תבוא קוראים לפני ר"ה, היות והמוסר והתוכחה, למעשה, מיועדים לקנח אותנו, לזכך ולטהר אותנו כדי שנזכה להנות מברכות הנקלטות בתוכינו ומתיישבות בכלי הקבלה שלנו.

למעשה, מהווה הקללה גורם יעיל עבורנו, וכשיהפך ממהותו, אזי הטוב שבו יהיה עצום יותר מהשפע שבברכה רגילה, וזאת כיתרון האור מן החושך, היות והקללה אוחזת בקרבה עוצמה אדירה כפוטנציאל לכוח היולי שיצא לפועל במתכונת חיובית ושאורה אדיר.

החסידות מבארת גם כי הקללה מוסבת לכוחות החיצוניים שנבראו לשמש את הקודש, אך מאחר ולא עשו כה, יחושו בושה בעת המשפט כלבנה שחפרה וכחמה שבושה.. התגברות הקדושה תביא לכליון בחינת הרע...

"הגר שבקרבך יעלה מעלה, מעלה..." הגר היא השכינה, הנמצאת בתוך לבנו כבגלות, והיא תעלה מעלינו מעלה, מעלה ותכניע את הרע שבתוכינו. ('לקוטי-תורה' בחוקותי)

"והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתך ברזל", הכוונה העמוקה והחסידית של מילים אלו מורה כי הסטרא האחרא מוקפת באורות חיצוניים ומלאה באורות פנימיים, אך אלו שמעליה ידמו לנחושת שהיא חמה ויבשה, ולא קרה לחה ונוזלית כגשם שמעליהם, כך ששפע האור לא יזרום לתוכה מבחוץ, ומבנים יהפכו האורות לתדמית של ברזל שהוא חזק ונוקשה ולא כאדמה הרכה והקולטת.

וכך ניתן לראות את החיוב שבשלילה ולנצל את כל אותם מניעים ומעכבים קשים ופוגעים למקור שיאיץ לנו את הטוב בקרוב ממש.

('תורת-מנחם' חלק ג,ה)